תיק עבודות

התערוכה הראשונה שאצר עסקה ביערות של קנדה, ולאחריה הספיק להיות אוצר המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל, וחבר בצוות האוצרים של הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2012; הוא מאמין שאין הבדל רב בחשיבה בין עיצוב נוף לעיצוב בניין או לעיצוב פנים, ובשנים האחרונות נוח לו עם טייטל האדל״ש - ״אדריכל לשעבר״ (״אדריכלות דורשת סוג מאוד מסוים של אובססיה: זה מקצוע לא פשוט, ודאי בישראל, יש המון חלקים מייסרים במקצוע״). האדריכל דן הנדל על השפעת הקורונה על עולם העיצוב (״זה רגע מעניין לעיצוב פנים: איך דברים נראים מבעד לעדשת המצלמה״); ועל המאבק המתמיד להיות תקשורתי, בהוראה במחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה בשנקר, בתערוכות שהוא אוצר, ובטורי הביקורת שהוא מפרסם במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ (״אדריכלות היא ממש לא משהו אליטיסטי ליודעי חן בלבד. בוא נחשוב על ביקורת אדריכלות כמו על ביקורת מסעדות: בסופו של דבר אדריכלים אולי יקראו את הטור אבל אדריכלות היא מדיום פופוליסטי. כולנו משתמשים בבניינים״).

הוא מכנה את עצמו כ״מעצב טכנולוגיה״, וכשזכה ב־2013 בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית, מישל אובמה ציטטה בטקס שנערך בבית הלבן את האני מאמין של סוכנות העיצוב שהקים בשנת 2000, ניו דיל דיזיין (NewDealDesign); באותה סיטואציה הוא אף מצא את עצמו מבקש ממנה שלא תוציא את הפיטביט שלה מהחזייה (״היא אמרה ׳יש לי את זה בדיוק פה׳ ואני מיד שברתי את כללי הפרוטוקול ואמרתי ׳בבקשה אל תוציאי את זה׳״). גדי עמית על השינוי שעבר עולם העיצוב ב־20 השנים האחרונות; על החשיבות של יופי (״יופי הוא משהו אבסולוטי שנשפט באופן אינטואיטיבי. הוא משרת תפקיד חשוב בהבנת המהות של האוביקט, למה הוא נועד והאם הוא אוביקט טוב או רע״); על ההשפעה של המזג הים תיכוני (״אני שייך לכנופיה החמה, אני אוהב קקופוניה. יש לי בעיה עם הטרנדים המינימליסטיים שבאים מהצפון״); ועל האתגר לעצב רובוט שהשכנה מלמטה תאהב ולא תתקשר למשטרה כשהיא נתקלת בו ברחוב (״האתגר הוא ליצור מוצר שיש לאנשים מספיק אהבה אליו, שלא ירצו לזרוק אותו כל כך מהר״).

אחרי קריירה עניפה של קריינות ועיצוב פנים, בשנים האחרונות היא מלמדת - בעיקר עצמאיות - תקשורת אסרטיבית עם לקוחות (״אני עוזרת לנשים להרוויח יותר, מעלה את התל״ג של ישראל...״); ובתום ההרצאה הראשונה שלה - שכתבה ביומיים, ועיצבה ביומיים - הרגישה שמצאה את התדר שלה (״אש בשדה קוצים לא מתחיל לתאר את מה שקרה שם. הרגשתי שמישהו לוקח את כל הפיידרים שלי ומרים אותם לפול ווליום״). רונית כפיר על הברקת הקופי של חייה - מלא נעים לי לנעים מאוד (״אתה לא יכול להגיד אני אמן, אני לא איש מכירות. אם אתה רוצה למכור תצטרך ללמוד להיות איש מכירות״); למה היא לא נותנת הנחות (״גם בי יש את המקום הזה של לבוא לקראת. להתחשב. אבל מי שלא מבינה או מבין את המשמעות של הקורס שלי עבורו, זה לא מישהו שאני רוצה בקורס שלי״); והטריגר שגרם לה לעבור מעיצוב להרצאות (״לא יכול להיות שתעבדו כל כך קשה ותקבלו כל כך מעט״).

שלושה ימים לפני שהגיש את פרויקט הגמר בתואר השני באמנויות בבצלאל, הוא התקשר באמצע הלילה למד״א שיעזרו לו לצאת מהתקיעות שלו כאמן (״אני צריך עזרה, אני מרגיש תקוע, תבואו לעזור לי. אני מרגיש שיש משהו תקוע בתוכי שלא יכול לצאת החוצה״). הוא אוהב להגדיר את עצמו כאמן וידאו, כשגם ברישומים הדיגיטליים שלו ההתחלה היא תמיד דימוי זז (״קולנוע הוא לא אוביקט, אתה לא מחזיק אותו ביד. הוא כמו מים: אתה זוכר את החוויה ומה שנשאר אצלך הוא לא הדי.וי.די שאתה מחזיק ביד״). כרם נאטור, שנבחר השנה על ידי מגזין פורבס לרשימת 30 מתחת לגיל 30, על השימוש בחוש הומור (״אני לא בדרן אבל לבדר זה חלק חשוב ומהותי ביצירה שלי. אפשר לצחוק על המוות. עליך. על הפדיחות שלך״), על האמונה באקראיות ועל החשיבות באיזון בין המוח ללב (״יש משהו גדול מאיתנו. לא תמיד ידעתי לשים לב לזה אבל חשוב לי להצליח להאמין במשהו גדול יותר, במה שאני לא יודע, בכוח של אהבה״).

חודשיים לאחר שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, הוא מצא את עצמו בשטוקהולם עובד ב־H&M, וכיום הוא חלק מצוות מעצבי הביגוד המחויט לבני נוער (עד גיל 18). במקביל הוא מפתח בלילות את מותג האופנה הדיגיטלית שלו, Placebo (״אני קוטורייה של דיגיטל, של פיקסלים. אני יושב ועושה פיטינג ללקוחות, מעלה ומוריד את המכפלת, שהתפר יהיה מדויק במקום. אני ממש עושה עבודה של קוטור דיגיטלי״), ולמרות שהוא מתלבש רק בצבעים מונוכרומטיים, הבגדים שהוא מעצב צבעוניים וגדולים מהחיים. רועי דרהי על החיים והעבודה בשטוקהולם; על האהבה לבגדים הדיגיטליים (״זו אותה אהבה לבגדים הפיזיים. לפעמים אני אפילו יותר מתרגש מהם כשאני רואה את התוצאה הסופית״); על הדרך ללימודים בשנקר (״בהתחלה לא התקבלתי אבל אני מרוקאי עקשן, ואמרתי אין מצב. שלחתי ללאה פרץ מכתבים, פקסים, אימיילים, וביום ההולדת שלי היא התקשרה כשהייתי בים עם חברים״); ועל הכישורים שנשארו איתו עוד מתנועת הצופים (״תוך כדי שנקר ריכזתי שבט. אני חושב שתמיד ישאר בי משהו מהרשג״ד הצעיר״).

היא עלתה לארץ מברזיל בגיל 18, למדה עבודה סוציאלית, והתאהבה בעולם הקרמיקה בצרפת מהשכן הקרמיקאי שלה, כשהתלוותה ללימודים של בעלה (״לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע״). כשהגיעה ״לדיסנילנד של הקרמיקאים״ בסין היא הפכה לאטרקציה מקומית (״כולם רצו להצטלם איתי ולגעת בי, קראו לי השרופה, ממשלת סין עשתה עלי סרט תיעודי״), ויצרה במפעל שמייצר צילינדרים לעמודי חשמל עבודות גדולות־ממדים, שנמכרו לראשונה ביריד צבע טרי. מרתה ריגר על המעבר מעיצוב וקראפט לאמנות, על מקור והעתק (״בסין אתה מקבל אישור רשמי שהעבודה שלך היא אוריגינל־קופי״), ועל התגובה שלה כשמבקשים ממנה לעשות הנחה ולהתכווצ׳ץ׳ (״אני לא מתכווצת יותר, התכווצ׳צ׳תי מספיק. היום אני רק גדלה״).

היא למדה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והחלה את דרכה בעולם האופנה עם מדור אישי ב״זמן תל אביב״. במשך שש שנים פרסמה ביחד עם נילי לנדסמן בעיתון העיר את מדור האופנה ״הצעקה האחרונה״, שלימים יצא לאור כספר ״אחת מאיתנו״ בהוצאת כתר (״לא לגמרי הייתי מודעת למה שאני עושה. משהו באינטואיציה אמר לי לא להיכנס עמוק לתעשייה המאוד צבועה הזו: כל כך יפה מבחוץ וכל כך מכוערת מבפנים״). תמר קרוון על החיבור האישי שלה לאופנה (״גם בתקופות שהרגשתי הכי נמוך, בודדה ועצובה, מה ששימח אותי זה למרוח ליפסטיק אדום ולהתלבש בהמון צבעים ולצאת החוצה״); על הפער בין התדמית הזוהרת באינסטגרם לחיים עצמם (״כל קשר בין קוליות אלי לא קיים. הרבה פעמים אנשים פוגשים אותי ואומרים לי ׳וואוו, את נחמדה׳. למה שאני לא אהיה נחמדה?״); ועל היחסים המורכבים עם עולם האמנות, עוד מתערוכת היחיד הראשונה שאצרה לה הדס מאור ב־1997 (״היחסים שלי עם עולם האמנות תמיד היו כמו עם מאהב, שאני לא בטוחה שאני סגורה עליו, אם להפוך אותו ל־boyfriend, כי יש עליו דיבור לא יודע מי מה״).

המכירה הפומבית הראשונה שניהל באונליין הייתה ב־2014 (״הרבה לפני הקורונה״), ומלבד תפקיד הכרוז הנחשק (״נמכר!״), הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה הוא השילוב בין הצד האמנותי לצדדים הכלכליים והעסקיים של עולם האמנות (״להיות כרוז של מכירות פומביות זה לא משהו שלומדים, אולי זה משהו שנולדים איתו…״). אמיתי חזן מבית המכירות תירוש על למה המחיר ההתחלתי של עבודות נמוך בדרך כלל מהשווי הריאלי שלהן (״מי שמרשה לעצמו להשתוללל ולהציע את הסכום הכי גבוה, הוא שזה שיקנה בסופו של דבר את העבודה״), כמה אחוזים משלמים עמלה והאם אפשר להתמקח (ספוילר: לא ממש).

אחרי ביקורת קטלנית שקיבלה מרפי לביא בלימודי האמנות במדרשה (״הוא אמר לי שאני צריכה ללכת לפסיכולוג״), החליטה לחשב מסלול מחדש, ולאחר שהלכה לחפש רהיטים לביתה (״לא רציתי למצוא״), הרגישה שמצאה את הייעוד שלה בחיים. המעצבת שרית שני חי על עיצוב לילדים (״בתחילת הדרך אמרו לי למה לעצב לילדים? הם הורסים הכל״), על ועל עיצוב ככלי לשינוי חברתי ומריה מונטסרי שאמרה שמבוגרים מעריכים את הסביבה, אבל ילדים חווים אותה דרך החושים (״זאת הסיבה שאני אוהבת לעבוד עם ילדים, אתה לא צריך להגיד להם כלום״), ועל הסיבה שבגללה היא מקנאת באיקאה (״אני הסיוט של כל בעל מקצוע״).

אחרי קריירה של 20 שנות אוצרות במגזר הפרטי, היא נכנסה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות בשנת 2014, והייתה צריכה להתמודד עם השאלה ״למה משלם הארנונה ההרצלייני צריך לשאת על גבו את האוונגרד האמנותי״. היא לא רוצה להשתמש בתערוכה ככלי להעלאת שאלות, ולא רוצה לגייס את המוזיאון מבחינה אידיאולוגית (״רציתי שהקהל והקהילה יאהבו את המוזיאון כמו שאני אוהבת אותו״). ד״ר איה לוריא על למה לא צריך תואר ראשון בחשיבה ביקורתית כדי להתחבר, להבין או להרגיש, ולמה הדבר שהכי קשה לה בתפקיד זה להגיד לא (״זה רק נהיה יותר קשה משנה לשנה, בכל פעם זה שובר לי את הלב״).