תיק עבודות

במשך 14 שנה עובד גיא חביב בסניף הישראלי של סוכנות העיצוב והייעוץ Designit, חברה בינלאומית שהוקמה בדנמרק לפני 30 שנה, ושבין לקוחותיה אפשר למצוא מנעד רחב של חברות, החל מפפר, יס ואל על המקומיות, ועד ללופטהנזה, לגו ואל־ג׳י הבינלאומיות. בתפקידו כ־Executive Design Director הוא מרגיש שעליו ללהטט בין המשימות והפרויקטים השונים כמו די־ג׳יי, שמנסה לשים את האמביציה שלו (ושל החברה) במקום הנכון; כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית הוא מפתח בימים אלו את תחום הקריאייטיב־טכנולוג׳י; ובסוף בסוף הוא תמיד חוזר לעיצוב הגרפי, ליסודות - ״למתח בין המתכנת והמפתח שבו לבין העיצוב והצד החזותי״.

בין אם מדובר במיצב תאורה גדול הכולל טכנולוגיה מורכבת או בסדרת רהיטים מלבד ידני, יצירות לגלריות ולמוזיאונים או עבודות מוזמנות לבתים פרטיים, האוביקטים של אילה צרפתי נמצאים על קו התפר בין מלאכה, אמנות ועיצוב, ומה שמאפיין אותם הוא קודם כל התחושה האנושית והעבודה הידנית הרבה שהושקעה בהם. זו הסיבה שלפני ״אמנית״ או ״מעצבת״ היא אוהבת לכנות את עצמה כ״פועלת״: ״אני כל בוקר יורדת לסטודיו ומייצרת את העבודות: אוביקטים לחללים אנושיים, לסביבות פנים, שמשרים תחושה על החדר שבו הם נמצאים״.

עינת צרפתי מעדיפה להגדיר את עצמה כמאיירת שמספרת סיפורים, ולא כמאיירת וסופרת, למרות שכבר הוציאה לאור ארבעה ספרי ילדים שתורגמו ל־20 שפות ומכרו עשרות אלפי עותקים ברחבי העולם. את ההבדל בין הסיפורים שמספרים מאיירים לסיפורים שמספרים ״כותבים״, היא מסבירה ב״רווח האיורי״: ״סיפורים של מאיירים יהיו שונים במקום שהם משאירים לאיורים לדבר; הם נותנים לאיור לספר את הסיפור״.

היא החלה את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, אולם כעבור שנתיים עברה לניו יורק וסיימה במחלקה לאמנות בקופר יוניון. מאז, רקפת כנען מחלקת את זמנה בין שדות שונים של יצירה, הוראה ומחקר: אמנות, עיצוב, איור, קראפט ועוד. ב־2014 הציגה כנען - בתערוכת יחיד בגלריה פריסקופ - סדרת עבודות בטכניקות ליבוד קלאסיות ומודרניות, שסיפרו סיפור ״עם ובלי כנפיים״. לפני ארבע שנים היא הקימה את קבוצת חילוף חומרים - המורכבת מ־12 מעצבים, יוצרים ומרצים לעיצוב - כתגובה למשבר הסביבתי, ובכוונה לערער ולחשוב מחדש את סט הערכים והאמונות החברתיות־תרבותיות שמתוות את דרכנו בעולם. בחממת הביאנלה לאומנויות לעיצוב 2020 במוזיאון ארץ ישראל הציגה הקבוצה תערוכה, שמסכמת את הניסיון שלה עד כה לא רק לעסוק ברעיונות אקולוגיים, אלא גם לעשות זאת באופן אקולוגי.

למרות שהיא מעולם לא למדה עיצוב אופנה (אלא תולדות האמנות וספרות עברית), ושלדבריה רק ״הייתה שם במקרה״, זה לא הפריע לה להיענות ב־2016 להצעה של שחר סגל להקים ביחד את אתא, מחדש. וגם היום, חמש שנים לאחר מכן, הדבר שהכי קשה לה לעשות זה בגדים (״יש לי התנגדות פנימית לצורך לחדש. אנחנו חיים בלוחות זמנים מומצאים, אין כזה דבר יותר עונות בטבע, אז למה אני צריכה לחיות לפי עונות? ומה זה קולקציות? קולקציה היא הארון שלך״). יעל שנברגר על מילים שהיא לא אוהבת כמו שת״פ (״מילה מכובסת)״, על־זמני (״אין כזה דבר״) או שורטס (״באתא עושים מכנסיים קצרים. לא שורטס״); על המלכודת של לאהוב מאוד את ההיסטוריה של אתא, אבל לא להתאהב בה יתר על המידה (״להתאהב, כמו שאנחנו יודעים, זה עול״), ועל השאיפה ״הלא צנועה״ להחזיר ערך לבגד בעולם של שפע (״לנסות להפוך את הבגדים בחזרה לידידים לזמן ממושך. להגיד שזה בסדר אם תלבש אותו בשנה הבאה. להוציא מהשיח את האין ואאוט״).

תשע שנים לאחר שפתח את הסניף הראשון של אסופה על טהרת העיצוב הישראלי, ״בלי שום ניסיון, שום הכנה, שום ליווי״, ליאור ימין פותח סניף נוסף ברח׳ דיזנגוף בתל אביב. ״כשפתחתי את אסופה אמא שלי באה ממש בימים הראשונים ואמרה ׳וואו, יפה, נחמד והכל, אבל אין לי מה לקנות פה׳. בחנות ספרים אתה קונה ספרים, בחנות תקליטים אתה קונה תקליטים. מה קונים בחנות עיצוב? דברים שימושיים? ליופי? למטבח?״. תשע שנים לאחר מכן הוא מספר על האתגר בלהיות נאמן לקונספט, ומסביר את ההבדל בין לוקיישן לדסטיניישן, מה צריך לעשות כדי למכור, מה הקטגוריה הכי נמכרת, ולמה הוא לא חושב שהוא מנצל את המעצבים.

הוא הגיע מרחובות ללוס אנג׳לס כדי ללמוד אנימציה ב־Calarts, בית הספר לאמנויות שהקים וולט דיסני, וחודש לאחר שסיים את הלימודים יונתן טל מצא את עצמו מגשים חלום נוסף, כשהחל לעבוד במחלקת הפיתוח לסדרות הטלויזיה של דיסני. כעבור שנתיים יצא לדרך עצמאית (״הרגשתי שאני נמצא בכלוב של זהב, שעובד כמו מכונה משומנת, אבל זה לא מי שאני״), ומאז הספיק לביים סרט אנימציה קצר בטכנולוגית VR, ואת הפרסומת של סודה סטרים לרגל חודש הגאווה עם השחקנית האמריקאית לברן קוקס (״אם יש פרויקט שבמהלך הפיתוח שלו אין רגע שאני קצת מזיל דמעה, שמציף אותי, זה לא מעניין אותי. אני יודע שזה לא חשוב לי מספיק״).

עברו חמש שנים בין הרגע שבו ענבל הופמן העזה להגיד שהיא אמנית, לבין הרגע שבו עברה מעולמות האיור, האופנה והעיצוב לעולם האמנות, ועד היום יש לה בעיה להגיד שהיא אמנית (״במיוחד אחרי השנה האחרונה של הקורונה שבה הייתי עקרת בית, אמא, טבחית ומורה של כיתה ד׳״). היא מאמינה שלימודי התקשורת החזותית לתואר הראשון נשארו חוויה מכוננת לאופן שבו היא עושה וחושבת על אמנות (״זה גם איך הצופה קורא את העבודה, ולא רק איך הצופה רואה אותה״), כשאחד הדברים שמעסיקים אותה הוא איך עושים אמנות ״לא רכישה״ שאפשר להסתכל עליה, ושכמו מוזיקה היא בסוף מתפרקת ולא נשאר ממנה כלום.

בין אם מדובר בפרויקט הגמר בבצלאל שבו ברא מדינה דמיונית שהתבססה על אירוויזיון, כדורגל וכישוף; קליפ לברי סחרוף עם אלפי מדבקות בשחור־לבן; 500 מזרוני יוגה מאוירים בכיכר רבין ביום הכי ארוך בשנה; או ספר ילדים שכל דמות אויירה בו  בנפרד בתקופה של למעלה משנה - המאייר עמית טריינין מתמיד בעבודה קשה וסיזיפית בפרויקטים שלו. (״נולדתי בקיבוץ, הדי־אן־איי של תנועת העבודה נטבע בי מגיל צעיר, את העבודה הקשה צריך לראות״). וגם עכשיו, כשהוא ״בונה את כל הסלט הזה בפוטושופ״, לפני שהוא מתחיל פרויקט הוא קונה מכחול חדש ועדיין מתרגש לפני המגע הראשון של המכחול בדף.

כסמנכ״לית העיצוב של רשת טולמנ׳ס, היא מובילה את כל מהלכי הרשת שקשורים לעיצוב: אולמות תצוגה, קניינות, קשר עם ספקים ועוד; לסבא שלה הייתה נגרייה בקריית אתא, ועד היום היא זוכרת את הריח של הנסורת והצבע; והפעם הראשונה שביקרה בשבוע העיצוב של מילאנו הייתה בגיל 18, לפני שהתגייסה (״אני זוכרת שנשמטה לי הלסת ביום האחרון״). לירון שוורץ גילת על הקהל הישראלי (״זה פחות ׳טעם ישראלי׳ ויותר איך אנחנו חיים בארץ: משפחות גדולות שמארחות הרבה. תמיד מתקשרים אלי מאיטליה על מטבח גדול ושואלים מי גר בבית הזה, כשמבחינתי זה עוד בית״); על השפעת הקורונה על הרגלי הקניה של הקהל המקומי (״אנשים קנו הכל. אם לפני שנתיים היו אומרים לי שיקנו סלון שלם אונליין, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה, אבל היום זה קורה״); ועל הכניסה של חברות ומעצבים חדשים לרשת (״אני מתחברת לסיפורים: כשאני רואה ספה אני לא רואה רק את הבד, את הגודל או אם היא נוחה או לא. אני רואה מי המעצב, מי היצרן, מי נמצא מאחוריה״).