תיק עבודות

למרות שהוא בכלל רצה ללמוד קולנוע ושאין לו תעודת בגרות, הוא מצא את עצמו לומד באחד מבתי הספר הטובים והוותיקים בעולם לאדריכלות (ה־AA בלונדון); כאדריכל הוא היה מעורב בכמה פרויקטי שיפוץ וחידוש משמעותיים: עיריית תל אביב, היכל הספורט ביד אליהו ומוזיאון ישראל; ויש לו ביקורת גדולה על האווירה החברמנית בתהליך ההכשרה של בתי הספר לאדריכלות בארץ, כמו גם על המשקל הקטן שיש לאסתטיקה בתרבות הישראלית (״אני פוגש לא מעט אנשים שגם אם האיכות תתנגש בהם במצח, הם לא יידעו לזהות מה זה הדבר הזה״). אסף לרמן על מרכז התרבות תאו (עטור הפרסים) שתכנן בהרצליה - מרכז רב תחומי חדש שמקדם תרבות, אמנות ותוכן איכותי וקהילתי - ועל הסיבה שבגללה סירב לשלם מס הכנסה כשזכה ב־2016 בפרס רכטר היוקרתי על ספריית נזריאן באוניברסיטת חיפה.

בשנת 2018 כל מי שפתח את תכנת האילוסטרייטור נתקל במסך הפתיחה שהוא אייר (״יש לי מלאך ששומר עלי באדובי״), ולמרות שעבד מאז עם הניו יורק טיימס, אפל, קרטון נטוורק ולקוחות בינלאומיים רבים נוספים, רק אחרי העבודה עם נייקי הוא הבין שאפשר טיפה להירגע ולא לחשוש מאיפה יגיע הלקוח הבא. אורי טור על איך עובדים בלי לתכנן מראש את האיורים ובלי לשלוח סקיצות ללקוחות (״אני קורא לזה work in progress״), ולמה בהשפעת אמא שלו הוא רוצה ללמוד סריגה.

היא הייתה בצוות ההקמה של צ׳קפוינט (עובדת מס׳ 7! ״עשיתי חשיבה עיצובית לפני שידעתי מהי חשיבה עיצובית״), ובמשך חמש שנים עמדה בראש התכנית לעיצוב תעשייתי בבצלאל. כשפרצה הקורונה והתבטלו כל תכניות חילופי הסטודנטים בעולם, היא יזמה תכנית חליפית: להקים סטודיו לעיצוב בבית החולים סורוקה בבאר שבע. מיכל איתן על היכולת של עיצוב לדמיין, לבנות אמון ולחשוב מחדש על מערכות (״מי אם לא אנחנו יכולים לעשות את זה״).

היא ניהלה במשך 20 שנה את חברת ההפקות מולטימדיה, שהביאה לארץ מגוון גדול של מופעים (״עם הרבה מחול, התשוקה האישית שלנו״), וב־11 השנים האחרונות היא המנכ״לית של להקת המחול בת שבע (״אני נורא אוהבת טבלאות אקסל״). דינה אלדור על הסדק שעבודות אמנות מטלטלות יוצרות, ״סדק שמערער משהו במבנים שאנחנו כל כך שבויים בהם״, ועל האתגר בלנהל מוסד תרבות ללא כוונת רווח (״אני לא יכולה לסבול את הפרדיגמה של מוסד תרבות בגירעון שמתבכיין. זה לא מתאים לי״).

הוא מתכנן ערים, היה חלק מחיי הלילה וממועצת העיר של ירושלים, מנכ״ל את נמל תל אביב (סגר את האוקטופוס ואת הזום בתחילת שנות ה־2000), והפך את שבוע העיצוב ירושלים לאירוע העיצוב הציבורי הגדול בישראל. רן וולף על הטעויות וההצלחות בפרויקטים כמו נמל ת״א, נמל יפו, מתחם התחנה ובית הנסן, ולמה החלודה והסירחון של הדגים בנמל יפו והאבנים השבורות והדלתות המתקלפות בבית הנסן, הם הדברים הקטנים שעושים את ההבדל (״החוכמה היא לדעת מה לא לעשות״).

היא לא אוכלת שווארמה אבל הוקסמה מהמאכל ומהתפוצה העולמית שלו, עד שהחליטה להקים את ״בוטיק שווארמה״; ובמשך שנה וחצי עשתה 12 קעקועים, הראשון מביניהם ביום שקיבלה את ההודעה על הקבלה לחממת האמנים של יריד צבע טרי (״חרטתי על השווארמה את דגל כנות״). סתיו פורגס על למה הביאה את ההורים שלה למבחני הקבלה למחלקה לאמנות בבצלאל, ולמה היא רוצה לעשות עבודת וידאו שבו היא מנקה את האסלה של מרסל דושאן עם סט ציפורניים של קארדי בי.

קולקציית הגמר שלה (״הנשים בחיי״) פתחה את תצוגת הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, ומאז היא הספיקה להלביש את ביונסה (5 פעמים!), נטע ברזילי (הקימונו באירוויזיון), זנדאיה ועוד. שחר אבנט על בד הטול שהפך להיות סימן ההכר שלה, ההחלטה לצאת לדרך עצמאית בזמן טיסה ללונדון, בדרך להתראיין ל־H&M, וההתמודדות היום־יומית עם האתגרים של מעצבת עצמאית בימי קורונה

היא למדה קרמיקה, אנימציה, משחק, אופרה, כדורעף, טקסטיל ואיור (ועוד); והייתה מהמאיירים הראשונים בארץ שאיירו במחשב והתלהבו מזה, כשהיה רק undo אחד (מה שלא הפריע לה כשהמחשב התקלקל לקחת רק את המסך לתיקון). בתיה קולטון על למה היא לא מחפשת את הילד שבה כשהיא מאיירת ספרי ילדים, ואיך היא התגלגלה להקים ביחד עם רוני פחימה את יריד החוטים.

כשרון חולדאי הציע לה לרוץ למועצת העיר היא אמרה לו שהיא לא פוליטיקאית (בתגובה הוא ענה ״גם אני לא״); וכשאצרה את התערוכה ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין, היא נאלצה להקליט הודעה למוקד העירוני שבו היא מסבירה שהפיגומים על גג הביתן הם עבודת אמנות. רויטל בן אשר פרץ על מה היא אוהבת במיוחד בתפקיד יועצת ראש העיר לאמנות, והמעבר מאחורי הקלעים של עולם האמנות לקדמת הבמה כאמנית פרפורמנס שנושאת במשרה ציבורית