אפרכסת

מוחמד מג׳אדלה הוא ר׳ מחלקת החדשות ומגיש בכיר ברדיו א-נאס, הוא משמש גם כפרשן בחדשות 12 ובעל טור בעיתון ׳גלובס׳. 

״הבנו שאין תקשורת נושכת בחברה הערבית. אתה יכול להיות כוכב גדול ב-I24 News, אבל אתה חוזר הביתה למציאות שלך. אני שמח שהקמנו את התחנה הזאת. הצלחנו להביא קולות מקצועיים לתוך התקשורת המקומית. הקהל שלנו הוא דו-לשוני, הוא מבין את השפה העברית, הוא כן זקוק לפעמים לתיווך בסאבטקסט. שנים האשמנו את היהודים שהם לא רוצים להקשיב לערבים, אבל גם אנחנו לא כ״כ מקשיבים ליהודים או כשאנחנו מקשיבים להם, אנחנו לא מבינים אותם עד הסוף״. 

״מנסור עבאס לא רוצה לאבד את האמינות שלו בפוליטיקה הישראלית. ביום אחד, ח״כ לשעבר מטעם הליכוד מתאם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. בדרך לשם מתקשר אותו גורם למנסור עבאס, ואז יש שם שיחת וועידה. נתניהו מתדרך את מנסור עבאס מה להגיד אחד לאחד לדרוקמן״. 

״אני חושב שדווקא עם החמאס אפשר להגיע לדברים יותר אמיתיים ויותר מכריעים. כשאתה רוצה לעשות שלום עם הפלשתינים, אני כמובן חושב שאבו מאזן הוא הכתובת, אבל אם אתה רוצה שלום שיחזיק, שתהיה לו אחיזה. זה צריך להיות מול חמאס או מול אש״ף החדשה שכל הפלגים כבר בפנים. איימן עודה אומר ׳החשיבות של החשמל בחברה הערבית, זה לא פחות משמירה על המרחב הדמוקרטי׳. סדרי העדיפויות של מנסור עבאס הם שונים מאוד מאיימן עודה ואחמד טיבי. במשותפת אומרים: ׳הטעות הכי גדולה של עבאס, היא שהלך עם בנט, אם היה עושה את התהליך הזה עם נתניהו, הוא היה מוחק אותנו׳.

״שינוי המגמה בפוליטיקה, תפסה את התקשורת הישראלית לא מוכנה. הפרשנים הקלאסיים לא הצליחו להסביר את רע״מ. לא היה צורך. היו מזמינים את טיבי, ואז טיבי היה מגיע ונותן הופעה מעולה, אבל זה לא באמת נתן לך את הסיפור מה הולך שם. הייתה ישיבת קמפיין של הרשימה המשותפת, התפתח עימות חריף בפנים והלכו מכות. אמיתי. הלכו מכות. אני מקבל את הידיעה הזאת ומפרסם אותה. פעם ראשונה בתולדות התקשורת הערבית מפרסמים דבר כזה. פרסמתי את זה בעברית. בתקשורת העברית הבינו רגע יש שם גם התרחשויות מעניינות״. 

וגם: תהליך השלום, חדשות 12 והתקשורת הישראלית, ראלב מג׳אדלה, אבו מאזן, הימין הישראלי ונצרת עלית שהפכה לנוף הגליל. 

על הקרבות לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים:

אני הייתי בועד המנהל של ׳גבעת התחמושת׳ הרבה שנים. אמרו לי: יוסי אנחנו רוצים להקים מיזם אור-קולי, שחזור של הקרב לשחרור ירושלים. בחיים צריך לעשות דברים ברצינות. ישבתי בארכיונים, נכנסתי למסמכים, אורו עיניי. קיבלתי תמונה שונה. ראיתי שמשהו השתבש. נוצרו סאגה, נוצרו קיפוחים וצריך לעשות סדר. יש פתגם לטיני שאומר: המילים פורחות. מה שכותבים נשאר. מי שעסק בתיאור המלחמה בירושלים, היה מוטה גור. הוא כתב, הוא הרצה, הוא היה מאוד כריזמטי, אני מאוד אהבתי אותו אפשר לומר. כשהתחלתי לעשות את המודל, דיברתי עם החברים שלי מהצנחנים. אמרתי להם: אולי תפסיקו עם הסיפור הזה ותוסיפו את האות מ׳, ממשחררי ירושלים, את ירושלים שיחררו 3 חטיבות. מחצית מההרוגים לא מהצנחנים. חלפו עברו השנים, אני גם כתבתי כמה דברים, לא פירסמתי אותם, עד שלפני ארבע שנים, יחד עם חבר מחטיבת הצנחנים, נחמיה זרחוביץ׳, הקדשתי שלוש שנים מחיי וכתבתי ספר שקוראים לו ״בעקבות סיפורי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים״ שזכה לפני שנה גם בפרס יצחק שדה. אני למדתי שזכרונות של אנשים במיוחד אחרי עשרות שנים, זה נחמד בשביל לשבת ולצ׳זבט ולספר סיפורים, זאת לא היסטוריה. היסטוריה כותבים בראש ובראשונה על סמך מסמכים כתובים, בודקים דבר דבר, מצליבים, מתקבלת תמונה הכי מדויקת שאפשר לקבל. במרווח הזמן בין 48-67, היום אני מבין שצה״ל לא הכין כראוי את האופציה של כיבוש ירושלים ויהודה ושומרון. הנושא שהתעסקו בו 19 שנה זה לחבור להר הצופים.  כשהמלחמה פרצה, אנחנו מדברים על 5 ביוני, אני מפקד הסיירת של החטיבה הירושלמית, אני יושב בסטף ביחד עם 18 טנקים. חטיבת הצנחנים של מוטה גור הייתה בכלל מיועדת לאל-עריש. מה שקרה בגדול, בצהריים במטכ״ל נבהלו שהירדנים הולכים לכבוש את הר הצופים. בצדק. דיין בשיחה עם עוזי נרקיס, נותן הנחייה: להציל את הר הצופים, לא איך שזה התפתח אחר כך״.

״מוטה מיהר מאוד להגיע לעיר העתיקה, לא להציל את הר הצופים. בין המסמכים שנתקלתי בהם בארכיון צה״ל, של מה שמוטה אמר בתחקיר, שבועיים אחרי המלחמה בפיקוד מרכז. בתחקיר הזה הוא מהלל את הטנקיסטים, את הטנקים הירושלמיים. מוטה שמה עושה להם מי שבירך, שאתה לא מעלה את דעתך. שהם הצילו את המצב. יפה כל הכבוד, איך אחרי המלחמה שכחת שהם נלחמו איתך כתף לכתף ברחובות. זה נורא״.

על יוני נתניהו: 

״כשאני הייתי ראש מחלקת איסוף, עמירם לוין היה מתחתיי ר׳ ענף מבצעים מיוחדים. בפגישות בנושאים מבצעיים שיוני ישב אצלי, הופתעתי שבשעה שהתנהלו דיונים בנושאים מבצעיים מאוד מאוד רציניים, הוא לא היה קשוב. ראיתי שהוא כותב ללא כל קשר לישיבה. חשבתי אולי אני שוגה. הייתה פעם אחת, פעם שנייה אמרתי ליוני ׳תישאר, אני רוצה לדבר איתך׳. היה איזשהו תאקל מבצעי אני לא רוצה לדבר עליו, התקשרו אליי קצינים מהיחידה אמרו לי: ׳יוסי, זה לא יכול להימשך׳. הייתי באריזות של הבית לקראת נסיעה לארה״ב להיות נספח. עשינו ארוחת בוקר גדולה, אנשים באו ופרקו את אשר על ליבם. שמעתי דברים מאוד קשים. למחרת היום נפגשתי עם שלמה גזית ר׳ אמ״ן לשיחת פרידה. על ההתנהלות של יוני דיווחתי לר׳ אמ״ן עוד קודם. אמרתי לו ׳תשמע, לאחר כל מה שקרה ומה שאני ראיתי, ולאחר כל מה שהפיקוד של היחידה אמר, אמרתי לו אני חושב שאין ברירה וזהו זה. אני נסעתי לאמריקה. אותי החליף חיים בנימיני. גם יוני וגם עמירם היו אנשים ראויים. שמעתי מאוחר יותר, שנסעתי יום-יומיים לאחר שנסעתי לארה״ב, היה איזשהו תרגיל, לתרגיל הגיע מוטה, ביחד עם שלמה גזית, שאמר לו: ׳זה עצוב נורא, אבל צריך להדיח אותו׳. מוטה אמר לו אני סומך על שיקול הדעת שלך. אם אמרו ליוני, או הספיקו להגיד לו אני לא יודע, ואז קרה מה שקרה״. 

וגם: ביירות במלחמת לבנון ׳כשהגיעו לביירות אמיר דרורי הרים אליי טלפון, הגעתי לביירות והסתבר שהייתה איזושהי תוכנית כאילו, תוכנית מודיעינית שיש בית מרקחת ברחוב זה וזה, הבעיה הייתה איך לקחת את המים, הדלק, הביוב, ולשלוט בו מבחוץ אם אפשר ולעשות להם את המוות, לאמיר היה פתגם: מים שווים יותר מדם׳; על הגז ׳אני לא נגד לייצא, צריך ימ״ח של 40-50 שנה, מעבר לזה תייצאו׳. 

יוסי לנגוצקי הוא גיאולוג, יזם בתחום קידוחי הגז בים התיכון (שדות ׳תמר׳ ו׳דלית׳). אלוף משנה במילואים. פיקד על היחידה הטכנלוגית של חיל המודיעין והיחידה למבצעים מיוחדים. בתקופתו של בוגי יעלון כרמטכ״ל, הוא מונה ״יועץ הרמטכ״ל לנושא המלחמה באיום המנהרות״. 

״אבי היה היהודי הראשון שהגיע לים המלח. הוא היה לבד. אמי הייתה שם באותן שנים בשנות העשרים. ביליתי הרבה בים-המלח אצל אבא שלי. ים המלח הייתה תופעה מאוד ייחודית. אבא שלי היה מנהל מחלקת הים. בתור ילד יצא לי לשוט, לטייל, לסדום ולנחלים שבצד המזרחי של האגם. היו 24 כלי שייט. היה גם מרחב גדול מאוד, כל מיני פעילויות, בריכות אידוי, הירדן, זה היה מאוד אקזוטי. מאוד לא דומה לכל מה שהיה בארץ״. 

״מאיר הר-ציון היה בחור מאוד מופנם, בחור שמאוד התעניין בחי ובצומח שמסביב. וודאי שהוא היה נווט בחסד עליון, זה היה ברור. בניווטים שהיינו הולכים היו לו צעדים שבקושי הלכתי בקצב שלו. הוא הערים עליי בזה שהוא במסגרת ההשתלמות הפרטית הזאת צבר אוכל ועוד כל מיני דברים ובחופשת פסח חצה את מדבר יהודה דרך השטח הירדני. לי הוא לא סיפר שהוא הולך לעשות את זה. הוא חצה גבול. חצה חצה״. 

״הייתי בקורס קציני חי״ר. קורס שנמשך 8 חודשים. כשהייתי בקורס, 101 הייתה בתקופה הזאת. הקימו את היחידה, השיטה הייתה ׳חבר מביא חבר׳. מאיר העביר לי הודעה שאני אבוא. אמרתי לו ׳שמע, אבל אני בקורס׳, עד שסיימתי כבר לא הייתה היחידה. כשסיימתי את הקורס באו ממנהל הסגל לשאול כל אחד לאן הוא רוצה. אמרו לי ׳מה אתה השתגעת?׳״. 

״בשלהי שנת 2004 נהרגו 15 חבר׳ה על ציר פילדלפי. הייתי אז גיאולוג. אני מקבל טלפונים מאנשים שונים מהתקופה החסויה שלי. כל אחד מהם אומר לי ׳יוסי, מה אתה אומר?׳. אני הקמתי את יחידת המבצעים המיוחדים של אמ״ן. במסגרת הגוף הזה עשיתי כל מיני דברים לא קונבנציונליים. באתי לבוגי. חברים אמרו לי ׳יוסי, אל תתבלבל, מביאים אותך בתור עציץ׳. אמרתי לו: ׳זאת בעיה מערכתית, לא טכנולוגית מדעית׳. כך זה התחיל. זה התנהל בצורה נוראה. מכיוון שמדובר פה בתת הקרקע וזה המקצוע שלי, באתי למכון הגיאו-פיזי, שזה גוף ממשלתי ללא מטרות רווח, והם הראו לי כל מיני דברים שהצבא נפנף אותם. אחד מהדברים הראשונים שהם פיתחו זאת מערכת שיכולה לגלות בולענים, זה היה אותו דבר כמו לגלות במנהרה. במפא״ת לא התייחסו לזה. מפא״ת דפקו את הניסוי, פשוט הכשילו אותו. לא יכול להיות שבא בחור חדש שמראה שמה שאנחנו עושים 15 שנה לא שווה כלום״. 

וגם: הפקודה של דן חלוץ והשיחה שלאחר הגילוח עם גדי אייזנקוט. 

שחר בן מאיר הוא עורך דין ופעיל ציבורי.  

״התפקיד של המערכת המשפטית הוא לגשר על הפער בין החוק לכללים של מוסר וצדק. אני רואה את עצמי אנרכיסט, אבל למערכת המשפטית יש לה מקום לעשות את התפקיד הזה. המילה אנרכיסט יותר מדי גדולה, אבל נזרום איתה, אני לא שייך לשום הארגון״. 

״חלק מהעתירות שהגשתי בתקופה שנתניהו היה ראש ממשלה, היו עם יובל יועז. עצרנו מירושלים לאכול חומוס. הוא שאל אותי מה התיק החשוב שלי? אמרתי לו לדעתי התיק של תנובה של הקוטג׳. עד אז אף אחד בישראל לא הצליח בתביעה ייצוגית על מחיר מופרז. ב-2016 התביעה הזאת אושרה וזאת הייתה הפעם הראשונה בישראל. אחריה, היו עוד לא מעט תביעות, חלק אושרו, חלק לא אושרו, העילה הזאת מומשה בישראל דרך הקוטג׳ ותביעות אחרות. המערכת המשפטית זה לא מדע של מתמטיקה. מערכת משפטית זה מערכת שחיה בתוך חברה נתונה״. 

״צריך להבין בין המושג פוליטי למפלגתי. אני לא חבר בשום מפלגה. הרעיון להיות במפלגה הוא מנוגד לאופי שלי. אני שייך יותר לצד השמאלי. היהדות של לרוץ עם דגלים בירושלים, זה לא יהדות בעיניים שלי. העובדה שאתה יהודי והמדינה יהודית, היא מטילה עליך חובות. האירוע המכונן של העם היהודי זה מעמד הר סיני, מה קרה באירוע המכונן הזה? הם קיבלו אדמות בשטחים הכבושים? הם לקחו על עצמם חובות״. 

״התפקיד של העיתונות זה לבקר את השלטון. צריך חופש ארגוני בעיתונות. למשל ׳ישראל היום׳, זה פוגע בחופש העיתונות, גם בחופש הבחירות שלנו. נתניהו קיבל עיתון תעמולה שלם, שמחולק בחינם, והוא עדיין לא היה מרוצה. אני הגשתי עתירה ליו״ר וועדת הבחירות שיכריז על כל העיתון כתעמולה. המשיבים טענו שליו״ר וועדת הבחירות אין בכלל סמכות להכריז על עיתון שלם כתעמולה. הוא לא קיבל את הטענה שלהם, הוא קיבל את הטענה שלי״. 

״אני לא יודע איך יקבל תיק 4000, לפרקליטות יש מכשולים לא קטנים להוכיח את עבירת השוחד, אבל יש עוד הרבה עדים וצריך להמתין. ביחס עבירת הפרת האמונים, המצב של הנאשם הרבה יותר קשה. הפרת אמונים זה קיים. אני לא רואה איך הוא יוצא מזה״. 

אברהם בייגה שוחט היה שר האוצר תחת 3 ראשי ממשלה ויו״ר וועדת הכספים במשך 6 שנים. ממקימי ׳ערד׳. עמד בראשה במשך למעלה משני עשורים. נשוי לתמה, בתו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול.

״אני פרשתי בהגיעי לגיל 70 בלב שלם. אחרי 22 שנה בערד. הייתי בשלטון המקומי. אחרי זה בכנסת מתוך 18 שנים הייתי יו״ר וועדת הכספים ושר אוצר תחת 3 ראשי ממשלה. בגיל 70 גם חשבתי שזה מספיק, וגם זה כבר לא היה אותו דבר. הדברים השתנו. גם היום יש אנשים טובים ופחות טובים, אבל כשאני מסתכל איך מתנהלים הדברים גם בצד של המימד האישי והתקשורת הבלתי פוסקת והחובה כל רגע להיכנס לרשת ולהגיד משהו. זה לא היה כבר בשבילי. וועדת הכספים בזמני עבדה 4 ימים בשבוע באופן רגיל, ובחודשיים של דיוני תקציב היא עבדה 5 ימים בשבוע. היום עובדים 3 ימים והכל חפיף, הכל מהיר, לא דנים חודשיים בתקציב ושנתיים אין תקציב, אתה חי בעולם אחר שככל הנראה הוא כבר לא התאים לי״.

״אני זוכר את הלילה ההוא, בבלפור אצל אהוד ברק, מתישהו בין אוגוסט לאוקטובר 2000, היינו חמישה אנשים בחדר, היה אהוד, חיים רמון ויוסי ביילין, פואד ואני. היינו צריכים להחזיר לאריק תשובה אם אהוד הולך איתו או לא. בחצות אהוד אמר כל אחד יגיד את דעתו. פואד ואני אמרנו תלך עם אריק, חיים ויוסי אמרו אל תלך. היו בחירות, אריק ניצח, אהוד פרש. כעבור שנה, נפגשתי עם אהוד לאיזה שיחה, שאלתי את אהוד: למה לא הלכת איתו? הוא אמר לי תשמע: ׳הרגשתי מחויבות עצומה גם לכל השמאל הישראלי שהלך איתו והיו שוחטים אותי ודבר שני היה לי גם מחויבות לראש ממשלת בריטניה וגרמניה, שרצו שיהיה התקדמות והיה ברור שאם אריק נכנס, התהליך המדיני נפסק וזה יהיה עידן חדש. לפני חודש הוא התראיין ל׳ידיעות אחרונות׳ והוא אמר שהוא טעה בהחלטה הזאת״.

״בשנת 60-61 היה פיחות ענק. הלוואות שלקחו אז למשכנתאות היו בחלקן הגדול דולריות. הייתה לנו דירה בחיפה. אני הייתי אז סטודנט בטכניון. היינו שלושה במטבח, אשכול תמה ואני. אשכול אמר לנו: ׳תשמעו אני צריך ללכת לרדיו, ותקשיבו לרדיו׳. לא אומר מילה. אנחנו היינו בין הנדפקים הגדולים. יום שישי הבנקים כבר סגורים, זה סוד, אנחנו יושבים במטבח. אשכול לא אומר מילה. כשהייתי בערד בצוות ההקמה, אשכול היה שר האוצר. אני הייתי מהנדס צעיר, לובה ניהל את זה. מפעם לפעם, שנבחרתי, הוא היה ראש ממשלה. יום בהיר אחד בא אליי עודד מסר שהיה מנכ״ל ערד תעשיות כימיות, והוא אמר לי: שמע בייגה, יש לחץ גדול של אנשים להקים את מפעל החומצה ליד אשדוד. למה? כי בטח לא יהיו מהנדסים שירצו לבוא לערד. הוא אמר לי: בייגה, אתה חייב ללכת לדבר עם אשכול. נסעתי לירושלים ואמרתי לו: שמע זה לא יכול להיות. אני חושב שהוא הלך ודיבר עם גבתי שהיה שר הפיתוח וזה ירד ולא התקיים״.

״ממשלת ברק קמה ב-99, גרתי כבר בתל אביב. אני מקבל טלפון שאהוד רוצה לראות אותי. נפגשנו בשדה תעופה. הוא אומר לי תשמע בייגה, דיבר איתי יעקב פרנקל הנגיד, הוא רוצה לפרוש. זה גם על דעתו וגם על דעתי, ראוי שהוא יהיה נגיד בנק ישראל. אני אומר לאהוד: ׳עזוב, אתה סע לגרמניה, אני אחשוב״. הוא חוזר, אני מקבל טלפון, אני בא אליו ללשכה. אמרתי לו אין שום בעיה, אבל יהיו שתי מסיבות עיתונאים. אתה תעשה אחת ואני אודיע שאני מתפטר. אמרתי לו זה לא ראוי שבנאדם שהיה שר האוצר מטעם הליכוד יהיה נגיד בנק ישראל. בעמקי ליבי, כאשר אני פירקתי את שפירא, ׳שטיחי כרמל׳, יעקב נאמן בא אליי ואמר לי שאני עושה שטויות. זה היה לי בראש״.

וגם: היעדר הגיבוי הפוליטי ללוי אשכול בימי מלחמת ששת הימים, יצחק רבין, אהוד ברק, הפריחה הכלכלית בראשית שנות ה-2000, רועי רוטברג, מחנה רבין מול מחנה פרס והיחסים עם שמעון פרס, ממשלת רבין ב-1992, המינוי שלו לשר האוצר ותפיסתו הכלכלית. הסכם אוסלו, רצח רבין וההפסד לנתניהו בבחירות 96.

לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

לעמוד פייסבוק של Allin הבית של הפודקסטים: https://bit.ly/3inT9PD  
 

דבורה חסיד היא תת אלוף במילואים. לשעבר יועצת הרמטכ״ל לענייני נשים. 

״הייתי מוציאה כל מיני חלומות של חיילים ובודקת אם אני יכולה לממש את החלום שלו. הייתי באיזשהו אירוע רב משתתפים, ידידיה מאיר (בעלה של סיון) כתב מכתב וסיפר שהוא מיועד להיות מפקד כשרות. הוא סיפר במכתב שלא מפנים אותם לגלי צה״ל. אמרתי תפנו אותו. הוא ביקש להודות לי. שם הוא פגש את אשתו. מי שאין לו פרוטקציה צריך את המנגנונים החזקים של הצבא כדי להגיע למקום שהוא רוצה״. 

״אני זוכרת מגמה שהייתה ׳צבא קטן וחכם׳ זה כן עשה משהו להזדמנויות שיש לצעירים להתגייס. צמצמו את הפן החברתי, השירות החברתי שהצבא נתן. אמרו מה שלא יורה לא קיים. יקוצץ. זה פגע בתחום כוח האדם. זה השפיע על היקף הגיוסים וסוג המתגייסים. מבחני המיון של צה״ל לא שיקפו. הטייה תרבותית. מדינת ישראל הפסידה אותם. ראיתי את זה ב׳עתידים׳. חוק גיוס חובה הוא רלוונטי אבל צריך להיות נתיבים״. 

״צריך לקרוא לכולם לדגל. אלה שלצבא אין מה לעשות איתם, צריכים לעשות משהו אחר. אין לי שום בעיה שיש קבוצה שלומדת בישיבות. לא יודעת כמה. חלק מהחרדים משתלבים נהדר בצבא. אני חושבת שאם אתה רוצה להיות אזרח שווה זכויות, אתה צריך לעשות משהו שהוא דומה לצעירים בגילך. אני מכירה די  הרבה ערבים שנותנים כתף בשירות לאומי ב׳מכבי׳ (דבורה מנכ״לית ׳מכבי טבעי׳). זה לא פחות ערך. בעיני זה מצוין. אני גם רואה מה זה עושה להם״. 

״בעבר היו תגובות מאוד קשות של לוחמים כשהכניסו נשים. המערך היה נחשב פחות. גם קרקל, עם מערך התותחנים. הצבא עבר כברת דרך. הרוב פתוח. המודעות הרבה יותר גבוהה אצל מפקדים בצה״ל. לא מושלמת. תמיד יש מה לעשות. הדיון הזה ממשיך והתבונה היא המפקדים בשטח. להפעיל שיקול דעת, כי כל דבר יכול להגיע לידי פיצוץ״. 

״אני נכנסתי לתפקיד. סגן הרמטכ״ל היה גבי אשכנזי. הוא קרא לי. הייתי מפקדת בקו״ם. זה גג העולם. כל השנים עסקתי בכוח אדם. גבי הכיר אותי היטב ואמר לי יש תר״ש נשים, קחי את זה תגידי לי מה הפערים וזה יהיה התר״ש. מה הכנסנו פנימה? עשינו תוכנית שלקח בפרספקטיבה של 15 שנה על הזדמנויות שיש לחיילים. הוא אמר אני לא מוכן שיגידו שאין נשים בגלל שאין תשתית מתאימה שתומכים בצרכים שלהן. בשנת 2000 עשינו מהפך בתר״ש הזה״. 

״אני הייתי ר׳ ענף שיבוץ בבקו״ם. קיבלתי טלפון האלוף טל רוצה לדבר איתך. אמרתי לו הוא לא עומד בקריטריונים. הוא צעק. אני לא צריך קריטריונים בשביל קצינים, אני לא צריך אותך בשביל זה. בראש רץ לי סיפור של אבא שלי שהיה גיבור בחטיבת ׳הנגב׳ וראה בטל גיבור. הוא ביקש שאני אבוא אליו למשרד. הוא כ״כ התנצל. היה תיקון״. 


  

יעקב שרת ז״ל היה מתרגם ומוציא לאור, איש שב״כ ודיפלומט. בנו של ראש הממשלה השני, משה שרת ז״ל ומייסד העמותה להנצחתו.

״היו ארבעה גיסים לא שווים לגמרי, אבל ארבעה גיסים. הקשר ביניהם היה מאוד אמיץ ומאוד מעשי. אבי עמד מול בן גוריון, כשהיריבות שלהם הלכה וגברה, לא היה מי שיעמוד לימינו, אילו אליהו (גולומב) ודב (הוז) היו אין לי ספק שלא היו עומדים מהצד״.

״קודם כל התגייסתי לפלמ״ח. כל השכבה שלנו התגייסה לפלמ״ח. הוצבנו בבית הערבה. הוקמה הבריגדה. אבי היה פעיל מאוד בהשגת ההישג הזה של הבריגדה. הייתה בעיה, הייתה החלטה ממשלתית של צ’רצ’יל, ברגע שהחליטו היה צריך להקים את הבריגדה. לא היו די חיילים יהודים לאייש את הבריגדה. הייתה ׳סכנה׳ שהבריגדה לא תהיה יהודית לגמרי. הוסכם שמחלקה מסוימת בפלמ״ח שנעשתה מיותרת לרגל התפתחות המלחמה, ׳המחלקה הגרמנית׳, את המחלקה הזו החליטו להעביר לבריגדה״.

״אני לא חזרתי לבית הערבה, המחלקה שלי עברה לאפיקים. באפיקים היא התאחדה עם עוד כמה קבוצות, קבוצה אחת של יוצאי סוריה וחלק מילדי טהרן. כעבור ימים ספורים, המחלקה שוחררה מהפלמ״ח, וקיבלה על עצמה לאייש את אחת מ-11 הנקודות שהוקמו במוצאי יום כיפור 1946 בנגב. קיבלנו את חצרים. כעבור 4 שנים נפרדתי לשלום מהם״.

״הש.ב באותם הימים היה לו אגף שטיפל במפלגות חוץ ממפא״י ועקבו אחרי הנעשה במפלגות האלה. גם מפלגות דתיות, אבל גם מפלגות שמאל. גם המפלגה הקומוניסטית גם מפ״ם. דבר שלא לגמרי נעלם משיטות הפעולה של היום. הייתי מפא״יניק אדוק, לימים עמדתי על דעתי״.

״אחרי שסיימתי את שירותי בש.ב נסעתי ללמוד בניו יורק. למדתי שם קרוב לשלוש שנים. התמחתי בשפה הרוסית. נהייתי ׳סובייטולוג׳. יום בהיר אחד קיבלתי ממנו (מאביו, משה שרת) מכתב בניו יורק. החלטתי לכתוב יומן. מפעם לפעם תקבל בדואר הדיפלומטי קובץ, ואחר כך תתן לרעייתך, לאחותך ובעלה״.

״ההחלטה על מלחמת סיני התקבלה כשמנועי הטנקים שלנו כבר דלקו. בן גוריון לא יכול היה להעיז להביא את ההחלטה הזאת, אילו שרת היה בממשלה. הוא הודח מהממשלה. הוא היה בודד לגמרי. הוא העריך מאוד את גולדה. כשהוא היה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, הוא הושם בכלא בשבת השחורה, גולדה מילאה את מקומו. כתב לה מכתב הוא נמצא על ידי, שהוא מברך אותה״.

״בתור בוגר ויודע רוסית ואדם שאפשר לתת בו אמון אני חושב, פנה אליי איש אחד שעמד בראש ארגון שקוראים לו ׳נתיב׳ שעסק ביהודי ברית המועצות. האיש הזה קראו לו שאול אביגור. הוא אמר לי אני מציע לך להצטרף. נשלחתי למוסקבה. היה שם יהודי ושמו לובה אליאב״.

וגם: בן גוריון, שמעון פרס, גולדה מאיר, המעצר על ידי הק.ג.ב, הקריירה הקצרה במשרד החוץ ומאבק שרת בן-גוריון.

לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

לעמוד פייסבוק של Allin הבית של הפודקסטים: https://bit.ly/3inT9PD  
 

עו״ד דובי ויסגלס הוא מבכירי עורכי הדין בישראל. לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה אריאל שרון ז״ל. הוא חוזר לימי האינתיפאדה השנייה והתהליך המדיני שהחל שרון, הפייסנות שנחתה עליו כשהתיישב על כסא ראש הממשלה, ימי ׳סברה ושתילה׳ שבהם נפגשו לראשונה וההערכה הקורקטית שהפכה לעוינות לבנימין נתניהו.

-

״אריאל שרון קיבל לידיו את האינתיפאדה השנייה. שום דבר לא ניתן להשוואה לאותה תקופה נוראה, שבפרק זמן של 4 שנים מצאו את מותם כ-1200 ישראלים. עיקר נוראותה של אותה תקופה היא בעובדה שהאימפריה הישראלית, עם כל היכולות, גילתה שהיא חסרת אונים לחלוטין מול מטורף פלשתיני שקם בבוקר והופך את עצמו לפצצה. מבצע ׳חומת מגן׳ היווה פגיעה, אבל לא הוא כשלעצמו הביא את השקט. את השקט הביא קודם כל תהליך מדיני״.

״ב-1 באוקטובר 1982 הוקמה וועדת החקירה לאירועי ׳סברה ושתילה׳, צורפתי לצוות שהיה אמור להכין את שרון לעדותו. שרון לא בחן אותי ולא מיין אותי, הוא קיבל את הצוות כמו שהוא. אני מוכרח לספר סיפור קטן מהשעה הראשונה שאותו צוות ישב במחיצתו. עד אז הכרתי את שרון כמו כלל הציבור, אלה לא היו ימיו היפים. השקיעה בבוץ הלבנוני הייתה בעיצומה. הארץ כוסתה בשלטים ׳בגין רוצח׳, ׳שרון רוצח׳. עם כל ההיכרות הזו הגעתי, ירדנו ללשכתו, היינו קבוצה גדולה אני מעריך כ-20 איש.  בשלב מסויים נכנסה לחדר מחלקת התה של משהב״ט, קראו לה יונהל׳ה. ישב לידי אחד מיועציו הפוליטיים של שרון, הוא לקח כוס תה, ובלגימה הראשונה הדף את הכוס לכיוון אמצע השולחן ואמר לה: ׳יונהל׳ה, כבר אי אפשר להכין תה חם׳. המשכנו עוד כחצי שעה לדון ברצינות הנוראית של אירועי ׳סברה ושתילה׳. לפתע באחת שרון חוזר לנסיבות הפציעה הקשה שלו בקרב לטרון, הוא אחד ועוד אחד מאנשי מחלקתו. שרון פצוע קשה מאוד בביטנו, עד כדי כך שהוא עם חולצתו קושר ודוחק פנימה את המעי המבצבץ, הוא פוקד על המחלקה לסגת. לאף אחד אין מושג מה הוא רוצה, מה הקשר?, אבל זה דרך העולם כששר מדבר כולם שותקים. הוא מספר איך הם זוחלים, השמש קופחת והצמא, וחברו זוחל על צידו.בשארית הכוחות זחלנו לגומחה שהיה בה מי גשם שחורים מטינופת, כשטיפה התרוממתי, ראיתי אגן מלא במים שחורים מטינופת, אבל במרכזה צפה לה גוויתו המדממת של ליגיונר ירדני. אז הוא פנה לאותו אחד שישב לידי ובמבט לא משועשע ואמר לו: ׳רק מי ששתה מים מטונפים מדמו של ליגיונר ירדני יודע להעריך את התה של יונהל׳ה. למחרת אמרתי לרעייתי, אם האיש הזה הצעקן, אולי אפילו הברוטלי, בשעת לילה מאוד מאוחרת, בדיון שקבע את גורלו, במהומה הזאת, יודע להבחין עם העין האחת שהייתה לו, בתנועה מעליבה, כלפיי מחלקת תה, זה משהו אחר ממה שאנחנו חושבים״.

לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

לעמוד פייסבוק של Allin הבית של הפודקסטים: https://bit.ly/3inT9PD  
 

גרשון הכהן הוא אלוף במילואים. לשעבר מפקד הגיס המטכ״לי, מפקד המכללות הצבאיות ומפקד אוגדה 36.

״בעיני האנשים שנוטרים לי טינה לי ולאריק שרון הייתה קומבינה, הוא מינה אותי כדי לפרק את ההתנגדות של המתיישבים. עד כדי כך הם אומרים, ולא רק הם אומרים, שהיה לי דיל שאני אהיה אלוף אם אני אעשה את זה. האמת הפשוטה היא בנאלית. במקרה אני הייתי מפקד אוגדה 36, טל רוסו היה ב-162, ר׳ אגף המבצעים ישראל זיו עשה עבודת הכנה ולא הייתה לו ברירה אלא להעביר את האוגדה הזאת. בוגי ישב איתי מאחורה בגיפ׳ ואמר לי אנחנו שולחים אותך לגוש קטיף, אתה תסרב? אמרתי לא, אני לא אסרב״.

״לכל בנאדם יש מקור סמכות. תקרא לו רב, תקרא לו עמוס עוז. מקור סמכות אמיתי לא אומר לך א׳ או ב׳, אם הוא בנאדם אחראי, הוא מבין שאתה מבין יותר ממנו מה צריך לעשות. אני בנאדם שקוף. ידעו שאני נגד זה. בוודאי אלוף הפיקוד שלי בני גנץ ידע מה אני חושב. זה שאני הסכמתי זה היה במודעות מלאה. לכן יש לחבורה המגורשת עוד קושי איתי, הם רוצים שאני אגיד הייתי אידיוט משוטה. אם אני אגיד את זה, זה שקר. כל הסיפור שלי הוא אחר, ציטטתי משיקולים מודעים ביותר ועשיתי את זה מאמונה שלמה״.

וגם: אלי גבע ויפתח רון טל, מאמר שכתב והרגיז את רפול,  מלחמת לבנון הראשונה ומישל פוקו, הרצי הלוי וסוקרטס, יאנוש בן גל, גורודיש, שאול מופז, דן חלוץ והציפייה שיש לו מרמטכ״ל.

לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

 

בחלק ב׳ שוחחו בין היתר על:

״בסכר הרואיפה נעצרו המים של נחל אל עריש והם נקוו והפכו למעין אגם כזה. האווירה שמדינת ישראל גדלה פי כמה וכמה, זאת התמונה שמביאה אותנו ליום כיפור. האווירה שאנחנו כל יכולים. האימון ברואיפה בא להראות שיש עוד אופציה. זה קרב התקפי שבו אנחנו הולכים לעשות פעולה מעבר, לכן אנחנו מתאמנים. כשעשינו את האימון הזה, אני הייתי המג״ד״.

״חטיבה 7 ישבה במחנה נתן חוץ מגדוד 1, עוז 77. מי שקיבל את ההחלטות להקפיץ אותי 10 ימים לפני המלחמה לרמת הגולן, הוא קיבל החלטה שהוא שם טלאי על המקום שיש קרע. אף אחד לא חשב במושגים שתוך 10 ימים אנחנו במלחמה כוללת ונצטרך אפילו לצלוח את התעלה״.

על ההצלחה של הספר ׳עוז 77׳: ״לא הסתחררתי. הייתי פלדה. הבנתי את המצב טוב מאוד. כמות הקנאה שאני קיבלתי הייתה לא סבירה בעליל. אמרו, מה גם אני הייתי מג״ד. שאלתי את מוטה, תגיד איך כותבים ספר. מוטה אמר לי: תביא נראה. לקחתי את הפקידה שלי הדפיסה את זה, היום היו מכניסים אותי לבית סוהר כי היא הדפיסה את זה. שאלתי את מוטה: איך נתת לי אישור? אמר לי ראיתי תעודה, בלי אנטגוניזם, כל כך התחברתי לתעודה הזאת. ההיצמדות לאמת הייתה חלק מהכוח״.

וגם: על הסיבה שלא קיבל דרגת אלוף, הסטריאוטיפים בצה״ל, המעבר לפוליטיקה, הפוליטיקה המקומית בתל אביב יפו, הפרישה ממפלגת העבודה, יצחק רבין, דן שומרון, הכהונה כשר לביטחון פנים ועוד.

לעקוב אחרי אמיר אורן: https://bit.ly/3iiiBpA

לעמוד פייסבוק של Allin הבית של הפודקסטים: https://bit.ly/3inT9PD