תיק עבודות

אלמוג סלע ואיתמר תורן (True Twins), המעצבים האמנותיים של הסרט ״קרוב אליי״ בבימויה של תום נשר, הכירו במהלך הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ועובדים יחד כבר למעלה מעשור. בין העבודות המוכרות שלהם נמצא הפתיח האיקוני של ״חזרות״, הכותרות לסדרה ״קורדרוי״ והעבודה על הסרט ״שש וחצי״ של כאן 11, שבו בנו מחדש את מסיבת הנובה ואת הטבח – במיניאטורות.
כשנשר הציעה להם לעשות ארט לסרט הם קצת הופתעו, אבל אחרי שקראו את התסריט הבינו שהם חייבים לקחת בזה חלק, והיו בין הראשונים שהחלו בתהליך העבודה על הסרט – עוד לפני שנסגר צוות או צלם. ״עברנו יחד על כל הסצנות, חשבנו איזה גוון תקבל כל דמות, הלכנו לסיורי לוקיישן. המטרה היתה לבנות עולם של צעירים שכולל את השפה, הלבוש, המוזיקה. להביא את האמנות והתרבות כמו שאנחנו מכירים אותה היום״.
אחד האתגרים בסרט היה לבנות פיזית סט של חצי האי סיני, כולל כל הפרטים (אם אתם צריכים להשכיר גמל – הם יידעו לאן להפנות אתכם). ״העבודה על הסרט היתה חוויה שלא ציפינו לה, משהו שממש תפור למידותינו. זה עורר בנו רצון עז לעשות סרט משלנו״. אנחנו ממתינים.
אחרי הפרק עם איתמר ואלמוג חייבות להאזין לפרק 186 עם תום נשר, שהתחילה לכתוב את הסרט לפני כשש שנים, כשהיתה בת 21 ולמדה בסם שפיגל, קצת אחרי התאונה שבה נהרג אחיה ארי. הסרט, לדבריה, ״לא מבוסס על סיפור אמיתי אלא על רגש אמיתי״, ובמסגרתו היא לא מהססת לעסוק בנושאים שהם טאבו, כמו מוות, או לחילופין – סקס.
בפרק 187 אירחנו את ליה אללוף ודריה רוזן, השחקניות הראשיות בסרט. אללוף משחקת את עדן ומספרת שה״מקום בה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון היה הטוטאליות שבה, העובדה שהכל בחוץ. לי אין את זה, אני פחדנית. מסע ההתבגרות שלה היה גם מסע ההתבגרות שלי״. רוזן, שמשחקת את מאיה, מספרת: ״יש לי המון מתוך מאיה, הרבה מהדברים שמובילים אותה בחיים מובילים גם אותי. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מתאהבת בכל דבר שזז״.

ליה אללוף (22) ודריה רוזן (23) הן השחקניות הראשיות בסרט ״קרוב אליי״ של תום נשר. הן לא הכירו אחת את השנייה לפני (מלבד קצת סטוקינג באינסטגרם, כמקובל), אבל מספרות שהיה ביניהן ״קליק מיידי״. עבור שתיהן זהו התפקיד המשמעותי הראשון (אחרי קייטנת הדרמה או מגמת התיאטרון), ובשתיהן, הן מספרות, יש משהו מהדמות שאותה הן משחקות.
אללוף משחקת את עדן ומספרת שה״מקום בה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון היה הטוטאליות שבה, העובדה שהכל בחוץ. לי אין את זה, אני פחדנית. מסע ההתבגרות שלה היה גם מסע ההתבגרות שלי״. רוזן, שמשחקת את מאיה, מספרת: ״יש לי המון מתוך מאיה, הרבה מהדברים שמובילים אותה בחיים מובילים גם אותי. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מתאהבת בכל דבר שזז״.
את ההצלחה של הסרט הן זוקפות בין השאר לזכות העובדה שהוא אולי עוסק בחיים של צעירים, אבל מדבר לבני כל הדורות. ״בקהל יושבים גם טינאייג׳רז וגם בני גיל הזהב. האמת של מה שקורה שם גורם לו להיות שייך לכולם. זה סרט שנוגע לאובדן ולהתמודדות עם אובדן וכולם חווים את זה מתישהו״.
אחרי הפרק עם ליה ודריה חייבות להאזין לפרק 186 עם תום נשר, שהתחילה לכתוב את הסרט לפני כשש שנים, כשהיתה בת 21 ולמדה בסם שפיגל, קצת אחרי התאונה שבה נהרג אחיה ארי. הסרט, לדבריה, ״לא מבוסס על סיפור אמיתי אלא על רגש אמיתי״, ובמסגרתו היא לא מהססת לעסוק בנושאים שהם טאבו, כמו מוות, או לחילופין – סקס.
בפרק 188 אירחנו את אלמוג סלע ואיתמר תורן (True Twins), המעצבים האמנותיים של הסרט. כשנשר הציעה להם לעשות ארט לסרט הם קצת הופתעו, אבל אחרי שקראו את התסריט הבינו שהם חייבים לקחת בו חלק, ״עברנו יחד על כל הסצנות, חשבנו איזה גוון תקבל כל דמות, הלכנו לסיורי לוקיישן. המטרה היתה לבנות עולם של צעירים שכולל את השפה, הלבוש, המוזיקה. להביא את האמנות והתרבות כמו שאנחנו מכירים אותה היום״.

תום נשר היא היוצרת, התסריטאית והבימאית שכולם מדברים עליה בשבועות האחרונים, בזכות הסרט ״קרוב אליי״, זוכה פרס אופיר והמועמד של ישראל לאוסקר (והיא רק בת 27). היא מאמינה בלעשות סרטים שהיא בעצמה היתה רוצה לראות, שזה אומר להיות אותנטית ככל האפשר. לדוגמה, ״אם הדמות רוצה למצוא מישהי, זה לא אמין אם היא לא תחפש אותה באינסטגרם. זה לא מגיע מתוך אידיאולוגיה אלא כי זה פשוט מה שהיא היתה עושה״.
נשר, בתם של הקולנוען אבי נשר והאמנית איריס נשר (״אמא שלי היא שלמות הבריאה״, חפשו אותה בפרק 153 פה בפודקאסט) התחילה לכתוב את הסרט לפני כשש שנים, כשהיתה בת 21 ולמדה בסם שפיגל, קצת אחרי התאונה שבה נהרג אחיה ארי. הסרט, לדבריה, ״לא מבוסס על סיפור אמיתי אלא על רגש אמיתי״, ובמסגרתו היא לא מהססת לעסוק בנושאים שהם טאבו, כמו מוות, או לחילופין – סקס.
ומכיוון שהיא רצתה לעשות סרט על צעירים כל עוד היא צעירה, ״הסרט מתנהל וזז כל 10 דקות לכיוון לא צפוי. היה לי חשוב לדבוק באופן שבו הדמויות מרגישות, ולא בריאליזם של הדבר, כמו סטורי שנותן את ההיילייט, שצפייה בו תרגיש בכל פעם כמו מה שהם הרגישו באותו הזמן״.
אחרי הפרק עם תום חייבות להאזין לפרק 187 עם ליה אללוף ודריה רוזן, השחקניות הראשיות בסרט. אללוף משחקת את עדן ומספרת שה״מקום בה שהכי התחברתי אליה מהרגע הראשון היה הטוטאליות שבה, העובדה שהכל בחוץ. לי אין את זה, אני פחדנית. מסע ההתבגרות שלה היה גם מסע ההתבגרות שלי״. רוזן, שמשחקת את מאיה, מספרת: ״יש לי המון מתוך מאיה, הרבה מהדברים שמובילים אותה בחיים מובילים גם אותי. היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, ואני מתאהבת בכל דבר שזז״.
בפרק 188 אירחנו את אלמוג סלע ואיתמר תורן (True Twins), המעצבים האמנותיים של הסרט. כשנשר הציעה להם לעשות ארט לסרט הם קצת הופתעו, אבל אחרי שקראו את התסריט הבינו שהם חייבים לקחת בו חלק, ״עברנו יחד על כל הסצנות, חשבנו איזה גוון תקבל כל דמות, הלכנו לסיורי לוקיישן. המטרה היתה לבנות עולם של צעירים שכולל את השפה, הלבוש, המוזיקה. להביא את האמנות והתרבות כמו שאנחנו מכירים אותה היום״.

הילה כהן שניידרמן היא אוצרת, שעד לא מזמן שימשה כאוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים (על החלל של מוזיאון בת ים היא מספרת שהוא יצר בה מפנה רוחני, לא פחות). היום, כאוצרת עצמאית, היא אמונה על הגלריה החיה החדשה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (שפועלת על בסיס עונתי בשיתוף עם בתי הספר סם שפיגל וניסן נתיב).
אחרי שנים כאוצרת מוסדית היא מספרת שהגלריה מעניקה לה ״הזדמנות לחשוב מחדש על מה זו גלריה ומה זו תערוכה, על להכניס חיים לתוך גלריה שזה כמעט פרדוקס״. בתערוכה הנוכחית מציגות בה במשותף רומי בן יוסף ואחינועם מנדלסון (״אני עובדת עם אמנים ולא עם אמנות״) סביבה אמנותית שהיא חלק מהחיים. ״מי שיצפה לתערוכה ירגיש דיסאוריינטציה״, היא אומרת.
לאתגר את הרעיונות המקובלים בעולם האמנות היא פרקטיקה שמלווה אותה מתחילת דרכה כאוצרת של גלריה החללית - שאליה נכנסה עוד לפני שבכלל ידעה שהמילה ״אוצרות״ קיימת. בהמשך אצרה במוזיאון פתח תקווה, שם גם הציגה את התערוכה שלדבריה היתה הכשלון הכי גדול שלה, אבל גם זו שהכי מייצגת אותה. ״אני חושבת שכשלונות הם קריטיים. כל עוד אנחנו לא בחדר ניתוח אנחנו צריכים לנסות, לבדוק, להכשל״. במסגרת אותה התערוכה היא ניסתה לייצר מערכת יחסים בין 11 אמנים.ות, וחלק מהמודלים הבלתי־היררכיים שניסתה לייצר באמצעותה משפיעים, לדבריה, עד היום בתוך שדה האמנות.  
לשאלה מיהו הקהל שלה היא אומרת ״הקהל שלי הוא מצד אחד כל קהל, אבל זה כפוף למי שמחפש חוויה אינטימית עם אמנות״.  במסגרת החוויה האינטימית היא חושבת שאולי, חללים מוזיאליים הם כאלה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשהות בהם בלי להבין הכל, להאט את האופן שבו אנחנו מסתכלים על דברים, ולאזן את התסכול שאנחנו מרגישים אם אנחנו לא מבינים. 

גדעון עמיחי הוא פרסומאי, המייסד והבעלים של חברת הקריאייטיב No, No, No, No, No, Yes ולשעבר אחד השותפים במשרד הפרסום ״שלמור אבנון עמיחי״. הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ותחילת דרכו היתה בתחום הקריקטורה והקומיקס כשאייר ופרסם בעיתונים ובמגזינים הנחשבים בארץ ובעולם.
הציבור הרחב, גם אם הוא לא מודע לכך, כנראה מכיר רבות מעבודותיו בתחום הפרסום, ביניהן הקמפיין לקפה טורקי (Hot Water, Small Glass), המהלך של הפיכת רשת ג׳ לכזו שמשמיעה מוזיקה ישראלית בלבד, ורבות אחרות.
אחת הזכורות מביניהן היא קמפיין ההשקה לרשת הסלולר אורנג׳ בשנת 1999, שעליו הוא מספר שהיה ״במידה רבה ׳לא מידתי׳. נקנו כל שלטי החוצות במדינה, מה שהיתה החלטה היסטורית. כולם נצבעו בצבעי המותג – שחור לבן וכתום, ורק אחרי חמישה ימים הוחלפו השלטים לכאלה עם הלוגו של אורנג׳ – קוביה קטנה ללא דימויים של מכשירי סלולר. זה קמפיין שנצרב בזיכרון הצילומי״.
כמישהו שחי את עולם הפרסום למעלה מ־30 שנה, ולאחרונה אף שפט בפסטיבל קאן בקטגוריית החדשנות, אחד הדברים האהובים עליו בתהליך הוא לספר סיפור. ״יש הרבה דברים שהשתנו – יש היום הרבה יותר תחרות והרבה יותר אמצעים, אבל הדבר הכי בסיסי – העובדה שבאמצעות רעיון מנסים לשכנע אותך לעשות משהו או לא לעשות משהו – זה לא השתנה״.
היום, הוא מסביר, עולם הפרסום נמצא במקום הרבה יותר בוגר. ״כשנכנסה הטלוויזיה המסחרית ב־1993 השנים הראשונות היו כל כך דרמטיות, שאם מתחרה היה בטלוויזיה זה היה הופך לאסון מתגלגל. היום יש יותר יכולות הכלה, יותר ויותר מוצרים דומים, קשה למוצר אחד לטרוף את הקלפים. יש יותר רוגע. אבל גם היום, ככל שאתה מגיע עם פתרונות מיוחדים יותר – ככה יש יותר חששות״.

כרמית גלילי היא המנהלת והאוצרת הראשית של מגזין III יפו, חלל תצוגה (ובשנתיים האחרונות גם חנות ספרי אמן) שפועל בארץ מאז 2018, והוא שלוחה של מגזין III השוודי – מוזיאון פרטי בשטוקהולם שהוקם לפני כ־40 שנה על ידי שני יזמי תרבות שוודיים (וחובבי ישראל) – דיוויד נוימן ורוברט וייל.
הרקע שממנו גלילי מגיעה הוא בכלל במשפטים, וברזומה שלה עבודה כעורכת דין במשך עשר שנים (״עולם מעניין ומופלא שהרבה שנים לא ישב לי״). אחרי שהחליטה ללכת בעקבות הלב למדה אמנות במדרשה. ״פיסלתי, ציירתי, הצגתי בתערוכות. זה היה כיף אדיר אבל לא חשבתי שאני אמנית״.
כל זה הוביל אותה לתפקיד עוזרת אוצרת של רותי דירקטור בשנים ששימשה כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, ואחר כך לכמה פרויקטים עצמאיים, עד שפגשה את נוימן שחיפש באותה התקופה מישהו שיוביל את ההקמה של מגזין III בישראל.
במהלך שנות הפעילות של מגזין III הציגה גלילי אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם, כשמה שמוביל אותה בבחירת התערוכות הוא שהן צריכות להיות כנות. ״כשהתחלנו לעבוד היה לנו רעיון לעשות סבב בין דברים בינלאומיים למקומיים אבל אז הקורונה שינתה את העולם ואחריה הגיעה מלחמה. אנחנו כל הזמן עובדים במציאות שמכריחה אותנו להגיב נורא מהר״.
בימים אלה מוצגת בחלל התערוכה ״להסתכל אחורה על העתיד״, שעליה מספרת גלילי שהיא התערוכה הכי פוליטית אבל גם הכי אישית שאצרה אי פעם. ״הרגשתי רצון לחזור ולהרגיש בנוח בתוך כל מה שהאמנתי בו קודם ביחס למקום הזה שאנחנו חיים בו, לחזור ולהיות יכולה לדמיין עתיד שכולל את המילה ׳שלום׳. לחזור אחורה לרגעים שבהם יכולנו לדמיין עתיד אחר, וגם לפעול לטובתו״.
אנחנו, מיותר לציין, איתה בחלום ובחזון.

נדב מצ׳טה (או במקור נדב יהל, ״הבנתי שעם השם הזה יהיה קשה לפרוץ גבולות והחלטתי שאני צריך שם במה״), הוא מאייר צבעוני, מצחיק ונחמד שלא מהסס להיות פוליטי או כועס כשצריך. בימים אלה הוא מציג במסעדת התערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון את הפרויקט הגדול ביותר שלו עד כה, שבמסגרתו הוא השתלט על חלל המעבדה של המוזיאון ויצר עבורה עבודות שעוסקות בקשר בין צבע לטבע.
״החלל גדול ומרווח ויש בו המון חלונות, קירות ומרחב ביניהם שהרגשתי שאני חייב למלא אותו, אז עשיתי הרבה מאוד דברים״, הוא מספר. ״ביניהם ציור על קיר גדול של 14 מטרים שכולל אלפי דימויים של טבע, חיות ואנשים״.
במהלך עשר השנים מאז שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הוא חולש על פני סוגים ופרויקטים שונים של איור מעולמות שונים, ולרוב הוא עושה אותם גם באותו הזמן. ״יש מקומות שונים בראש שלי שאני מצליח לייצר מהם עומס של דברים, ואיכשהו זה עובד לי״.
למי שלא עוקבת אחריו באינסטגרם (אז קודם כל תעקבי), נספר שגם היצירה האישית־פוליטית שקשורה למציאות הנוכחית בארץ היא אחד הדברים שמאפיינים אותו בשנים האחרונות. ״זה התחיל במחאות של תקופת הקורונה, כדרך להנגיש מידע שאנשים לא בדיוק מבינים איך לעכל אותו. עם הזמן זה הפך להיות יותר פרסונלי, טייקים על דברים שקורים בחלקת אלוהים הקטנה שלי״.
גם באיורים והקומיקסים האלה הוא בא לידי ביטוי, לדברין כ״אדם שאוהב את הצחוקים, אבל תמיד רציני. כשמלצרתי במשך הרבה שנים גיליתי שאני יכול להגיד לאנשים כמעט הכל, והם חושבים שאני צוחק. את היכולת הזו העברתי לאיור בשימוש בסגנון הנאיבי מעט, אבל כזה ששמים מתחתיו תוכן רציני. ככה לאנשים הרבה יותר קל לאכול את זה״. בעתיד הקרוב הוא מייחל לחזור לצייר צמחים ושקיעות, וקצת פחות להיפגש מדי שבוע בהפגנות.

פרק מיוחד ב״תיק עבודות״: מהדורת לייב מהתערוכה ״כל הימים, כל הימים״ במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, בהשתתפות נעם ונקרט, מישל פלטניק ומירי סגל שמציגים בה עבודות שמתייחסות לתמת התערוכה - משחקיות באמנות ישראלית עכשווית.
מאז שהפכה נעם ונקרט לאמא לפני חמש וחצי שנים, האמהות הפכה להיות תמה מרכזית בעבודה שלה. סדרת העבודות ״הנשענים״ שהיא מציגה בתערוכה היא מיצב ציורי שבו כל עבודה מורכבת משתי דמויות – אמא וילד – עשויות דיקט וצבועות באקריליק.
״אני מנסה לבחון מה קורה ביחסים שבין הדמויות״, היא אומרת. הצורך שלי הוא פחות לתאר את מה שקל, נעים, ויפה, אלא לתת ביטוי למה שקשה. יש תמיד עיסוק בין הרצון להתקרב ולהיות יחד לבין הקושי, התובענות והתלות שיש ביחסים״.
מישל פלטניק מציג בתערוכה שתי עבודות, כולן עשויות בטכניקות רבות בשילוב בינה מלאכותית. בעבודה הראשונה הוא מתאר את בריאת העולם דרך דמויות של שני ילדים משחקים, ובשנייה הבסיס הוא תמוז, אל שומרי, שעובר התחדשות על פי עונות השנה שברקע. עם היכולות שרכש בקריירה הקודמת שלו כמהנדס הוא משחק עם תוכנות הבינה המלאכותית בסטודיו, לצד משחק בטכניקות נוספות – מרישום ועד בניית רובוטים.
״המשחקיות קיימת באופן העבודה שלי״, הוא מספר. ״היום מה שמעסיק אותי במיוחד הוא המקום שאליו הגענו, שבו באופן תרבותי – הטכנולוגיה יכולה להכנס לגוף. מה שחשוב לי הוא שהעבודה תתאר את התחושות שיש לי על העולם, את מה שאני חווה מהעולם. אני רוצה שהצופים יחוו את העולם הזה, וזה בסדר אם לא לגמרי מבינים״.
גם מירי סגל מציגה בתערוכה שתי עבודות. העבודה הראשונה שמבוססת על רולטה היא כזו שיצרה בשיתוף עם האמן המנוח גדעון גכטמן, אחרי מותו, בעקבות רעיונות ושיחות שניהלו עוד בחייו. השנייה, Pussy Mirror, היא עבודה מבוססת בינה מלאכותית שמוצגת על קיר שלם בקומה השלישית של המוזיאון ומדמה דיאלוג בין הצופים ובין חתולים שמגיבים אליהם.
״אני מגיעה ממשפחה שמשחקים בה היו עניין מקצועי״, היא מספרת. ״ההורים שלי היו שחקני ברידג׳ מקצועיים ובגלל שגדלתי לתוך אקלים של משחקים, מבחינתי משחק הוא דבר רציני. בשנים האחרונות לימדתי את עצמי לתכנת והעבודה היא חלק מגוף עבודות מחקרי גדול יותר שעושה שימוש ב־AI. החתולים צריכים לייצר קשר עין ולזוז במקביל לתנועת הצופה. בהתפתלות החתולית יש משהו יפה אבל גם תקיעות; והניסיון לפשר ביניהן מייצר פרדוקס מובנה בגוף של החתול״.

דב גנשרוא הוא מעצב תעשייתי שנע על הציר שבין עיצוב תעשייתי פר סה, לחברות מסחריות, מותגים ותעשייה, לבין עיצוב שמוצג בתערוכות ובמוזיאונים – גם כזה שהגיע עד למוזיאון פומפידו בפריז. במקביל הוא מלמד מזה 24 שנים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבה גם למד.
״בנעוריי הייתי מחובר לדו־ממד״, הוא מספר: ״לגרפיטי, שיעורי רישום. העניין בתלת־ממד התפתח אחרי. בגיל 18 התקבלתי גם למחלקה לגרפיקה וגם למחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל״ (ואת ההמשך אנחנו כבר יודעים).
בימים אלה הוא משתתף בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון עם פרויקט דמוי מכוניות זבל שעוסק בטכנולוגיה של הדפסת תלת־ממד. ״יש לי כבר הרבה זמן סקרנות ועניין בהקשרים שבין טכנולוגיה לעיצוב – הדרך שבה הדברים נוצרים וההנכחה שלהם״. על העיסוק בצבע, הוא אומר שזה ״לא הפורטה שלי; זה לא האופן שבו אני תוקף דברים. אבל, בגלל ההיסטוריה שלי והעיסוק בדו־ממד הנושא הצבעוני נוכח, גם אם הרבה יותר נוח לי לקבל החלטה שקשורה לחומר או לטכנולוגיה״.
הפרויקט המרכזי והמשמעותי ביותר עבורו שאיתו הוא רץ כבר קרוב ל־15 שנים הוא כלי הצור. ״בעשור האחרון הפרויקט הפך לזהות שלי. הוא מוליד פרויקטים נוספים ומתפתח, ויש משהו שהבנתי לגביו גם במובנים של הסתכלות עצמית, ברמת ההבנה שלי את עצמי ואת החפצים שייצגו אותי בעולם״.
אותו הפרויקט, שהחל במקרה בביקור השנתי של הסטודנטים מבצלאל בים המלח, הגיע גם לפומפידו ואפילו כיכב על הזמנה לתערוכה שבה השתתף גנשרוא לצד אמנים שאולי שמעתם את שמם, כמו לדוגמה איב קליין או פיקאסו. הוא הגיע וחצה את גבולות עולם העיצוב ופורסם בפלטפורמות שונות – מבלוגים של אנתרופולגים, דרך מגזיני אופנת גברים וכלה באתרי עיצוב סכינים; ״הוא נגע בהרבה אנשים, מזוויות שונות״.
הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא את המגוון, ואכן מדובר בעבודה מגוונת – מעיצוב כלי מטבח הומוריסטיים ועד פיתוח כלים להגנה עצמית. ״היו לי רגעים בחיים שאמרתי לעצמי שאולי אתרכז במשהו אחד, אבל הבנתי שאני נהנה ללמוד כל פעם דברים חדשים״. 

אבי לובין מציין בימים אלה שנה בתפקידו כאוצר הראשי של המשכן לאמנות עין חרוד. מאחוריו שנים רבות של אוצרות במסגרות שונות – ביניהן הביתן הישראלי בוונציה בשנת 2019 שבו הציגה איה בן רון את פרויקט ״בית חולים שדה״;  הגלריה של המדרשה בירקון 19; והתערוכה ״בית ספר לאמנות״ בביתן הלנה רובינשטיין שבו הפך את חלל הכניסה לקפיטריה פעילה (שהגישה קפה בחינם!) וקיים פגישות עם מבקרים כשהם תלויים באוויר (נשבעים).
בעתיד היותר רחוק יש לו ברזומה קריירה ענפה כמשפטן, כולל תואר שני במשפטים, התמחות בבית המשפט העליון וספר ומאמרים שכתב בתחום. את הכניסה שלו לשדה האמנות הוא עשה בתחילה מפוזיציה חיצונית, כשהחל לכתוב טקסטים לתערוכות וספרים עבור אמנים.ות שהכיר הודות ליחסי חברות אישיים, ולבן זוגו האמן תומר ספיר.
״עוד לפני שנכנסתי לתפקיד במשכן בעין חרוד עסקתי במשך שנים בשאלה של התפקיד האזרחי של מוזיאונים ואוצרים״, הוא מספר. ״בעיני התפקיד הוא כפול: יש בו גם מקום לעסוק בריפוי ובנשימה וגם מקום ביקורתי ומאתגר שמותח את הגבול. איך מוזיאון יכול להמשיך להיות מאתגר ולא מתפשר, ועם זאת מזמין ופתוח?״.
כיום, כאוצר של מוזיאון, הוא נמצא בעמדה שבה הוא יכול לבדוק את השאלות האלה בשטח. ״עניין קריטי שהכניסו למוזיאון גליה בר־אור, ששימשה כאוצרת הראשית שלו במשך שלושה עשורים, ואחריה יניב שפירא – הוא לשמור עליו כמקום דומיננטי ומרכזי בשדה המקומי, אבל גם ככזה שיש לו אפשרות לקחת סיכונים״. 
בתערוכת הקבע החדשה ״עבודה, מלאכה, פעולה״, הוא בחר להציג עבודות של אמנים קאנוניים לצד כאלה מזרמים פחות פופולריים, מה שמאפשר לדבריו ״להסתכל אחרת גם על תולדות האמנות הישראלית וגם על החברה הישראלית״.