תיק עבודות

ענת פישר לבנטון היא מנכ״לית מרכז סוזן דלל מזה ארבע שנים. לתפקיד היא נכנסה שנייה לפני שפרצה הקורונה, יחד עם נעמי פרלוב על תקן המנהלת האמנותית (השתיים החליפו את יאיר ורדי שהקים את המרכז וניהל אותו כ־30 שנה). ״קיבלנו מותג חזק שצריך לשמור עליו ולהצעיד קדימה״, היא אומרת, ״ולמרות שעברו ארבע שנים, נעמי עדיין מציגה אותנו תמיד כ׳חדשות׳ במקום״.
היא הגיעה מעולם הפרסום, אחרי ששנים ארוכות עבדה במשרד הפרסום אדלר־חומסקי בתפקידים שונים. ״יש משהו יפה בלהתחיל משהו שאתה לא יודע מהו. אתה לומד משהו חדש לגמרי, הכל נראה פשוט, אפשרי וכיף״. בהמשך גילתה שזה אמנם כיף, אבל זה אומר גם לנהל ״מפלצת גדולה״ שתלויה לא מעט בתקציבים. ״אין דבר נפלא יותר מלחלום חלומות, אבל המציאות היא שתרבות היא לא דבר שמכניס הרבה כסף ובסוף יש מרכז לנהל, שכולל גם בניינים ורחבה ופרדסים שצריך לתחזק, מסעדה ובית קפה ועוד דברים שמשמעותיים למרכז תרבות״.
אחת הפעולות הראשונות המשמעותיות שעשתה יחד עם פרלוב היתה להוציא את המופעים החוצה, אל רחבת המרכז, בתקופת הקורונה – מהלך שזכה לשם ״מחול בחוץ״. יוזמה נוספת שהיא גאה בה במיוחד היא ״1|2|3״, התכנית להכשרת רקדנים צעירים שמתקיימת זו השנה השלישית במרכז; וגם ״נעים בין מסכים״ – תכנית שמשלבת בין עבודות וידיאו מעולם האמנות החזותית למרכז, שתתקיים בפעם השנייה בספטמבר הקרוב.
״אני עוסקת כל הזמן בלהביא אנשים חדשים שיתאהבו במחול. זה אולי ענף נישתי אבל אבל האהבה היא נרכשת, ואנחנו עובדים על להגדיל את הקהל״. בפסטיבל תל אביב דאנס, שייפתח השבוע בפעם ה־24(!) במרכז סוזן דלל, יעלו 19 עבודות מחול, הפעם כולן בסימן מקומי – עבודות חדשות ופרמיירות של יוצרים ויוצרות מקומיים. ״למרות השנה המורכבת היבול הוא רב, ואני בטוחה שחלק מהעבודות יביעו גם את מה שאנחנו עוברים״.

אסף עיני הוא צלם ואמן (או שמא אמן וצלם? והאם זה באמת משנה?) שמוציא בימים אלה לאור את ספר האמן שלו, ״תגיד משהו על הים״ בהוצאת Sternthal Books. את דרכו החל עיני כצלם אופנה, תחום שהוא עדיין פעיל בו באופן משמעותי, ובהמשך, כדי לאזן, הלך ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל. ״הרגשתי שאני צריך להרחיב את אופקיי אז הלכתי ללמוד אמנות״, הוא מספר. ״במהלך רוב שנות הלימודים עשיתי וידיאו, שאחריהם נכנס לעבודות שלי וגם חזר איכשהו בצילום סטילס״.
הספר החדש, שכולל 264 עמודים (עורכת: שירז גרינבאום; עיצוב: רן בן עזרא), כולל שני גופי עבודות מרכזיים. האחד כולל פורטרטים של גברים לצד נופים ועוסק במבט של עיני עליהם; השני הוא גוף עבודות וירטואלי שנעשה באייפון בשיתוף נותני שירות במרקטפלייס של פייבר. ״אין בספר תשובות, רק שאלות. אני מנסה לעסוק בו בין השאר ביחסי הכוחות בין הצלם למצולם, בין המעסיק למועסק, ובמתח שנוצר בין גברים שמצלמים גברים״.
למרות הנטייה שלו לתפוס ולגלם בצילומים שלו את רוח התקופה, הוא מרגיש שהוא ״מאוד לא צלם עכשווי. אני קצת בומר, קצת מיושן. קשה לי להתקדם מהמקום האנלוגי, האיטי, הפורטרטי. עם זאת, הייתי שמח ללכוד רוח של תקופה. כשאני מסתכל אחורה על צלמים וצילומים ומרגיש שככה זה היה אז – זה מרגש אותי. אני אשמח שאנשים יתרגשו ככה מהצילומים שלי״.
לאורך השנים, בפרוייקטים מסחריים ואישיים כאחד, הוא עוסק לא מעט בדימוי הגברי, בגוף הגברי ובאופן ההתבוננות בו – החל מבאדי בילדרים, דרך דוגמנים וכלה באוכלוסיות מיעוט שונות. ״אין לי שום יכולת לייצג נשים. הכי טבעי לי להסתכל עליי או על מישהו כמוני.
״אני מתעניין בנישה של הצילום של האחר, המבט על האחר. ברגע שהגיבורים שלך (במקרה הזה, דוסון קריק) מתחילים להתפורר – אתה מבין שאפשר להפנות מבט לכיוונים אחרים. אנחנו חיים לצד הרבה אוכלוסיות שונות ואם הם כבר פה – שלא נצלם אותם?״.

מיכל סממה היא כוריאוגרפית ורקדנית שנעה על הציר שבין מחול, תיאטרון ואמנות, אבל לא ממהרת להגדיר בדיוק איפה על הציר היא נמצאת. היא גדלה כילדה בעולם המחול ובהמשך למדה מחול, כולל תואר שני בשיקגו, וגם תיאטרון וכתיבה – מה שפתח עבורה את הגבולות והעלה את שאלת המדיום של הגוף.
״העבודה שלי נעשית עם הגוף החי ועם כל מה שאפשר להשיג ממנו״, היא מסבירה. ״אני מנסה לקחת את החוויה של הגוף החי שכל הזמן מעובדת בצורות שונות״.
במהלך השנים יצרה ורקדה ביצירות רבות – שלה ושל כוריאוגרפים.ות אחרים.ות. ביצירות האחרונות שלה, ביניהן זו שתעלה בקרוב בבכורה בפסטיבל תל אביב דאנס במרכז סוזן דלל, היא לא רוקדת בעצמה. ״אני אוהבת להופיע, אבל הבחירה שלי כרגע היא להיות בחוץ כדי שהעבודה תהיה מה שאני רוצה שהיא תהיה״.
היצירה, ״קבוצת״, כוללת שישה רקדנים.ות והיא מגדירה אותה כ״זרם תודעה עם הרבה טקסטים ושירים״. במסגרת היצירה היא חוזרת אחורה לילדותה בקיבוץ – מהלך שלדבריה איננו קל עבודה, אפילו מפריע לה, אבל היא אוהבת ללכת עם ההתנגדות הזו. 
״העבודה היא תהליך של היזכרות ושל תרגילים פיזיים ומחשבתיים; אנחנו כמו נכנסים בה לתוך תעלה שבה אנחנו חיים איזה רגע אחר – גם פיזי וגם טקסטואלי. ברמה הפיזית יש משימה לקבוצה – לא להיפרד. אנחנו עובדים יחד כסוג של רשת גוף״.
כמי שזחלה בעירום על החיבור בין הרצפה לקיר, והזמינה קהל לבופה פתוח במסגרת מופעים, היא אומרת ״אני פחות רוצה לייצר עבודות השתתפויות שמבקשות מהקהל לעשות דברים. אני באה לתת משהו בנדיבות, אבל אני לאו דווקא באה להרגיע אותך״.

קרין לאופר דיין (בפרק מיוחד שהוקלט במרכז תאו בהרצליה, לייב מול קהל!) היא יזמית, אשת עסקים ויוצרת תוכן, אבל היא קודם כל אמא שעדיין מתרגשת להכין לילדים את הכריכים בבוקר. ״שמחה זה הכישרון שלי״, היא אומרת, ״ואני כל הזמן חושבת איך לייצר עוד ומהו הדבר הבא. אני מונעת מהעוד״.
לפני 11 שנים פתחה את ״קרינה״, בית אופנה ותוכן, במבנה ששימש עד אז כלול תרנגולות בכפר אז״ר, ויזמה גם את יריד About Us שמתקיים מדי שנה ומארח מעצבי.ות מקומיים מתחומים שונים. ״לא הקמתי את קרינה כדי למכור ג׳ינס, אלא כדי להכניס אופנה כחול לבן של מעצבים צעירים בשילוב תוכן ואירועים. היום כולן מייצרות תוכן, כולן משתמשות במילה ׳קהילה׳ וכולן עושות העצמה. לי חשוב אם זה מעניין, ואז עדיף גם שיהיה קצר״.
במהלך השנים אירחה בקרינה לא מעט יוצרים (אבל בעיקר יוצרות), מנגה ארז ונועה קולר, דרך מסעדת פופ אפ של 48 שעות עם ארז קומרובסקי וכלה בנורית גפן ונועה רוטמן. במקביל שימשה במהלך השנים כמנטורית בטרמינל עיצוב בת ים, והיא עדיין מתרגשת לראות את הניצוץ בעיניים של המעצבים.ות הצעירים שהיא מלווה.
היצירה היא מה שמעורר אותה, והיא הבינה שהיא חייבת להמשיך ולעסוק בה גם אחרי ה־7 באוקטובר. ״בהתחלה היה שוק גדול אבל לאט לאט הבנו שלנו אין ברירה אלא להמשיך. אני אדם אופטימי מטבעי ורוצה להאמין שכל הדבר הזה ייגמר, אבל כיזמית עצמאית אני מבינה שאין אפשרות אחרת אלא להמציא את עצמי כל פעם מחדש״.

פורטפוליו בשיתוף התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות בעיצוב

תום כהן היא מעצבת, אוצרת והמנהלת האקדמית של התכנית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר. היא בוגרת מכון טכנולוגי חולון, שם החלה בעיצוב תעשייתי וסיימה דווקא בתקשורת חזותית.
כהן היתה אמונה על פעולות אוצרותיות עוד לפני שידעה מה זה בדיוק אוצרת, ביניהן תליית עבודות במרחב הציבורי והקראות שירה במקדונלדס. במהלך הלימודים בילתה הרבה במוזיאון העיצוב חולון וחיפשה את מקומה בתוך העולם הזה, ואז מצאה את עצמה בשבוע העיצוב מילאנו הולכת מאחורי גלית גאון, שהיתה אז האוצרת הראשית של המוזיאון, מקווה להזדמנות לדבר איתה.
״התפללתי שייפול לה הארנק. הוא לא נפל, אבל אחר כך התחלתי ללמוד במחזור הראשון של התכנית בשנקר. מבחינתי ללימודים היה תפקיד – שגלית תרצה להמשיך לעבוד איתי. וזה קרה. עברו כבר תשע שנים מאז שלמדתי ומאז לא הסכמתי ללכת הביתה״.
היום היא גם אוצרת במרכז שנקר לחקר העיצוב, מנהלת את פרס רוטשילד לעיצוב, אוצרת בגלריה רוזן בשנקר וגם אוצרת עצמאית במסגרות שונות. ״כאוצרת, מה שמנחה אותי הוא כמה אני רוצה שדבר מסוים יהיה בעולם. זה יותר חשוב לי מרווחיות ויותר חשוב לי מאם האנשים נחמדים או הפרויקט מעניין אותי״.
לאחרונה סיימה כהן עבודה של כארבע שנים על אוצרות של אוסף סיפור העיר במוזיאון העיר תל אביב יפו, הזדמנות שאותה היא מגדירה כ״מסע פרוע. זו היתה גם הזדמנות לאצור דוקו, ולחשוב מהו מוזיאון של עיר, מה אני עושה אם אין חפצים ואם החומר לתערוכה עדיין לא קיים״.
במסגרת תכנית האוצרות בשנקר החיפוש הוא אחרי עוד קולגות. ״אנחנו לא מחפשות פרופיל מסוים של א.נשים שעושות בדיוק את מה שאנחנו עושות, אלא כאלה שהשיחה איתן תהיה מעניינת״. ואם מעניין אתכם.ן לשמוע עוד, חפשו אותה מתחת ללוויתן במוזיאון הטבע (סתם, לא).

שקד בשן היא מאיירת, כותבת ואמנית שאתם.ן כנראה מכירות הודות לטור השבועי שלה ״שואלת בשביל חברה״, במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ. ביריד צבע טרי הקרוב היא תפתיע במסגרת חממת האמנים העצמאיים עם עבודות חדשות – דומות ושונות לאלה שכבר הפכו לסימן ההיכר שלה.
בשן היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ואת הטור בגלריה החלה במקור כפיתוח לפרויקט הגמר שלה, ״אני רוצה את זה רומנטי״. בכל שבוע היא מביאה סיפור של בחורה אחרת (מהמציאות!), שעוסק בנושאים של זוגיות, מיניות, רווקות, דייטינג וכל מה שמסביב. ״יש לפעמים תכנים שהם מאוד קשים״, היא מספרת, ״דברים כואבים שלא תמיד מדברות עליהם״.
גם שלוש שנים אחרי היא עדיין מופתעת מהנפח שתפס הטור והתגובות אליו בציבור. ״תמיד ידעתי לדייק את מה שאני רוצה – טור בעיתון. אבל כשהתחלתי הייתי מאוד שוקיסטית, לא ידעתי להכיל את זה. עד היום אני לא בטוחה כמה כותבת מצוינת אני, אני עושה את זה משבוע לשבוע ונראה לי שאני משתפרת. אני יודעת לזהות סיפור טוב ולעצור אותו ברגע הנכון, אבל להמציא לגמרי אני לא יודעת״.
הסדרה המרכזית שתציג בצבע טרי היא אקטואלית במיוחד, ומבוססת על דימויים של חיילים, פוסט 7 באוקטובר, מתוך תמונות שלהם בטינדר. ״הבנתי שקורה משהו חדש ונורא סיקרן אותי להבין אותו. משהו שם הדהים אותי. עשיתי צילומי מסך ואספתי מאות מהם. כל כך נהניתי לצייר אותם״.
תוך כדי העבודה היא גילתה שיש גם דברים שהיא מזדהה איתם בעצמה. ״התחלתי להרגיש כל מיני רגשות, פתאום ראיתי את האנושיות שיש בסיטואציות המוזרות האלה. ומה אם אני מציירת מישהו שכבר מת?״. התוצר הסופי הוא סדרה של 52 ציורים קטנים וצבעוניים עשויים בטושים שלכל אחד מהם יש את הסיפור האישי שלו. ״מתוך הסתכלות בעין חיצונית התחלתי לראות בתמונות האלה גם אותי״. מי יודעת, אולי גם אנחנו נצליח.

יאיר גרבוז הוא... יאיר גרבוז. צריך להוסיף? אמן, צייר, סופר, פובליציסט, סאטיריקן ואחד הקולות הבולטים בסצנה המקומית מזה כמה עשורים. בימים אלה הוא מציג במוזיאון הרצליה את התערוכה ״ראשים וציור בתוכם״, שיצר בשיתוף עם האמן המנוח אוזיאש הופשטטר ובה הוא מנהל דיאלוג עם העבודות שלו.
״כשצייר אומר לצייר אחר ׳הציור שלך מזכיר את רפי לביא׳ הוא לרוב לא ישמח״, הוא אומר. ״אני מאוד שמח מזה. המקצוע שלי הוא להזכיר. אני המזכירה של האמנות הישראלית. אני מתעניין בהיסטוריה או בחוסר ההיסטוריה של הקהילה האמנותית. ההיסטוריה שלנו משובשת. אנשים שהיו תלמידיי כבר לא הכירו את אלה שהיו מוריי, מה שלא קורה בשום מקום בעולם. אנחנו עם עם אמנזיה טוטלית״.
הציורים שלו עמוסים כי הוא אוהב החלטות אבל לא אוהב החלטה; אוהב סיפורים אבל לא אוהב סיפור. אחת המטרות מבחינתו היא לגרום לצופים להתקרב לציורים שלו. ״פעם אמרו שבשביל להסתכל על אמנות מתרחקים. אף פעם לא הבנתי את זה. בדמיוני, כשאני רואה ציור אני נוגע בו, מנסה להכיר את החומריות שלו. הכי נכון זה לראות ציור מהמרחק שבו הצייר צייר אותו״.
היום, הוא מספר, הוא מרגיש הכי נעים שהרגיש בכל השנים, לפחות ברמה האישית. ״אם הייתי יכול הייתי מזדכה על 30-40 שנותיי הראשונות. היום הכי נעים לי בכל המסגרות החברתיות והמשפחתיות, הכל נראה טוב יותר כי אני מגשים את מה שנועדתי לעשות.
״ציבורית, אני כבר מזמן, הרבה לפני אירועי ה־7 באוקטובר, חושב שהמקום הזה הולך ומתדרדר. אבל אני אופטימי במובן שאני חושב שהעולם יסתובב גם בלעדנו, ושאחרי אירועים כאלה חייב לבוא משהו אחר. נצטרך מתישהו לחזור לשפיות״.

בר אפרים, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, הוא האחראי למיתוג מחדש של איגי – ארגון הנוער הגאה הנפלא והחשוב שפועל מזה 22 שנה. ״הקהילה הגאה עוברת דברים קיצוניים בשנים האחרונות, וגם האופי של הארגון השתנה והתפתח״, הוא מסביר את הצורך בשינוי, ״לכן עלה הצורך לעשות מתיחת פנים ללוגו האיקוני, שאיגי לא החליפה במשך כל שנות הפעילות שלה״. 
האלמנטים שהוא התמקד בשינוי שלהם הוא הצבע - שבמסגרתו יצר גרדיאנט, ספקטרום צבעוני שעובר בצורה פלואידית שמתאים יותר להוויה הנוכחית של הקהילה; והצורה – של קו אינסופי סגור שיוצר בעצמו צורות שונות שמשתרבבות אחת בשנייה. בנוסף, ״הרבה מהתכנים של איגי הם היום בדיגיטל, והטקסטורה של הלוגו הקודם פחות התאימה לזה״.
בר מעיד על עצמו שהוא אוהב להתאהב בפרויקטים שלו, מה שלפעמים בעוכריו, אבל תמיד מרגש אותו מחדש לראות את האסימון נופל. מאז פרויקט הגמר שלו בשנקר, שהתכתב עם מעצבים מההיסטוריה הארץ־ישראלית, הוא גם משתדל לשמור על הומור בפרויקטים השונים. ״אני מצחיק את עצמי, בעיקר באמצעות הקופי או השפה האיורית. בשנים האחרונות אני מנסה למצוא את כתב היד שלי גם באיור״.
בכרזות ופוסטרים (המדיום האהוב עליו) שעיצב בתקופת מחאת קפלן הוא הרגיש גאה במיוחד, שגם שאר האנשים אהבו את העיצובים והחזיקו אותם בידיים שלהם. ״אין דבר יותר כיף מלהסתכל מהצד. להיות דנידין ולראות איך אנשים מגיבים לעיצוב שלך״.

טל קנטור היא יוצרת, אנימטורית, תסריטאית, במאית – זוכת פרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר והיתה מועמדת לאוסקר(!) בקטגוריית סרט אנימציה קצר – כל אלה על סרטה ״מכתב לחזיר״. על הסרט היא עבדה במשך חמש שנים, אבל הרעיון עלה אצלה עוד הרבה קודם, לפני כמעט 20 שנה, אחרי מפגש בבית הספר עם ניצול שואה שהקריא מכתב שקרא לחזיר שהציל את חייו.
למרות שמדובר בסרט שיש בו אלמנטים מאוד לוקאליים כמו צפירה או חולצות לבנות של יום הזיכרון, קנטור מספרת שהיה לה חשוב לכוון אותו קודם כל לערוץ אישי שהוא אוניברסלי, כזה שמתייחס לזיכרון ולטראומה בצורה מספיק מופשטת כדי שייגע בבני אדם בכל העולם. ״הסרט עוסק בפעם בין־דורי, בירושה, במטען שאנחנו סוחבים איתנו ובשאלות מה אנחנו עושים איתו. השאלה מה אנחנו זוכרים ואיך אנחנו זוכרים היא שאלה אוניברסלית״.
את הסרט יצרה בטכניקה מעורבת שמצריכה מספר שלבים. ״הוא מערב עבודה עם שחקנים (וחיות!) בלייב אקשן, אנימציה ממוחשבת וידנית. הפקה של סרט אנימציה רב שכבתי היא תהליך מאוד אישי שדורש הון זמן והמון תשומת לב. כדי להגיע למינימליזם צריך דיוק, חשיבה על החסרה ותהליך של בחירה ומיקוד״.
את דרכה המקצועית החלה דווקא באמנות פלסטית, ורק אחרי הלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, כשנחשפה לעולם האנימציה הבינלאומי, הוא פתח עבורה השראה מטורפת. ״אמרתי לעצמי וואו, יש מצב שאני במקום הנכון״. על אנימציה בישראל היא אומרת: ״בגלל האקלים שבו אנחנו חיים יוצאות פה יצירות עם רובד סיפורי עמוק, בין אם זה בבין־אישי או בפוליטי. ליוצרים פה יש דברים עמוקים להגיד, דברים בעלי משקל״.
עם השנים היא למדה להבין (לא תמיד לקבל, אבל להבין) שהיא כנראה יוצרת של בישול איטי, למרות שלפעמים היתה שמחה שתהליכים היו מהירים יותר. בימים אלה יש לה כמה עניינים בתהליכים של השרייה והנבטה, שסביר להניח שנשמע עליהם כשיבשילו.

רז סמירה היא האוצרת הראשית והסמנכ״לית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ויו״ר איגוד המוזיאונים ואיקו״ם ישראל. לתפקידה הנוכחי במוזיאון נכנסה לפני קצת יותר משנה, אחרי כ־20 שנה שבהן שימשה בתפקידים שונים במוזיאון תל אביב לאמנות, ביניהן האוצרת לאמנות מודרנית והאוצרת לצילום.
״מוזיאון ארץ ישראל בנוי אחרת לגמרי״, היא מסבירה. ״הוא מורכב מביתנים שלכל אחד מהם יש אופי אחר והוא עוסק במדיום אחר. התרבות של הביתנים היא פחות ויזואלית ויותר חומרית. החשיבה היא יותר רוחבית והמוזיאון, באמצעות האוספים שלו, עושה חיבור יומיומי בין עבר להווה, בין רוח לחומר ובין ארט לקראפט. החשיבה הרוחבית משחררת אותנו מהמון כבלים, והדיאלוגים יותר מורכבים״.
גם בתערוכה הנוכחית שאצרה במוזיאון, ״אסאנה לרגע״, נוכחת החשיבה הזו. ״הרעיון היה לקחת 180 מעלות מעדות מקומית – התערוכה שהוצגה במקום לפני. לתת רגע של שקט ושלווה. ניסיתי לבנות עולם שמתנתק מהכאן והעכשיו, אבל הבריחה היא רק לרגע״.
החלק האהוב והחשוב עבורה בעבודתה כאוצרת הוא הקשר עם האמנים. ״האמן מוביל את התערוכה, את ההצבה ואת המשמעות. אני מקפידה גם בתערוכות קבוצתיות שתהיה לי הכרות עמוקה עם כל אמן ועם העבודות שלו, אני צריכה להרגיש שאני יודעת כמעט כל מה שהוא עשה. לאוצרים אין מה לעשות בלי האמנים״.
כיו״ר איקו״ם ישראל הכניסה לפני ארבע שנים לתקנון של הארגון את המונח ״חוסן תרבותי״. ״הבנתי שכדי לקבל תקציבים אני צריכה לדבר בשפה המדינית. הקורונה הבהירה עד כמה התרבות חשובה וכמה קהל יש לדבר הזה״.
אחד הדברים שהיא עסוקה בהם במסגרת התפקיד הוא ההגדרה החדשה של מוזיאון במאה ה־21 וההנגשה שלו לקהילה, מה שהחלה עוד בתפקידיה הקודמים ועתה בא לידי ביטוי גם בבוסתן הציבורי הגדול שנפתח במוזיאון ארץ ישראל. ״התפקיד של המוזיאונים הוא לטווחים ארוכים, וכך גם הפעילות האוצרותית שלי, היא סיפור ארוך שנבנה לאורך זמן. תחת המסגרת הזו, הייתי שמחה לאצור יותר דברים שהם על התפר, שהם קצת פרומים״.