תיק עבודות

דלית מתתיהו היא אוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות – תפקיד שבו היא מכהנת מאז 2018 (את דרכה במוזיאון החלה לפני למעלה מ־20 שנה). אחד מתפקידיה הוא אוצרות התצוגה של אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, שלאחרונה הושקה הפעימה השלישית שלה תחת השם ״עצב דלוק״ (במסגרת כותרת העל ״דמיון חומרי״).

״ככל שחולף הזמן, עם התחלופות של התצוגה והשהייה במחסנים, אני מרגישה את האוסף באופן הרבה יותר אינטימי״, היא אומרת. ״זה ארכיון עצום שמכסה למעלה מ־90 שנה של איסוף של עדות חומרים של העשייה בישראל, שנאספה במוזיאון תל אביב, ויש כל כך הרבה מרכיבים שנכנסים לשיקולי התצוגה. 

״מבחינתי תערוכת אוסף צריכה לייצר עמדה אוצרותית, לשקף מחשבה לגבי מה שנעשה במקום הזה ומהם השינויים שחלו בו. היא צריכה לספר דבר מה על המקום, ושהוא ינבע מתוך העבודות ומתוך השיטוט ביניהן״.

החשיבה שמלווה אותה באוצרות תערוכות האוסף (ובכלל) היא שאמנות פלסטית היא מדיום שהוא מרחבי, ואין מחויבות להטיל עליו את התפיסה הכרונולוגית־ליניארית שלרוב מאפיינת תצוגות של אוספים. ״אנחנו חיים בתקופה של האצה. האופן שבו אנחנו חווים את העולם הוא תמיד סימולטני, המציאות היא כאוטית ושום דבר לא קבוע. הכל רועד. לכן, מפתיחת התערוכה הראשונה של האוסף הכוונה היתה לעשות כמה שיותר חילופים״.

עוד תפיסה שמלווה אותה מזה שנים היא היחסים שבין האוביקט האמנותי לפואטיקה ולמילה הכתובה. בתערוכה הנוכחית, השם, ״עצב דלוק״, מגיע משיר של שבא סלהוב.

״זה שיר שמלווה אותי הרבה שנים, וקיימים בו כל הממדים שהתנפצו, הגשימו את הממד האפוקליפטי שלהם. באמצעותו אני מנסה להגיד שלאמנות צריך להגיע בעצבים חשופים. על מנת לשרוד, אנחנו מכסים ומבודדים את העצבים החשופים שלנו, ויש גבול עד כמה אפשר לעשות את זה. אמנות היא לא אסקפיזם – אלא עוד דרך להיות בעולם״. 

דניאל קנטור היא מייסדת שותפה של תרבות של סולידריות - תנועה חברתית לעזרה הדדית הפועלת למתן סיוע חיוני לקהילות בסיכון באמצעות אקטיביזם חברתי. לאחרונה הוכתרה כאחת מ־100 המשפיעניות של ה־BBC והיא קודם כל מציינת שהיא ״לא לבד. זו קהילה שלמה של נשים ואנשים מדהימות שפועלות מזה חמש שנים לטובת קהילות מודרות שונות במרחב שלנו״.

קנטור עלתה לארץ מארצות הברית בגיל תשע, ובמקור חלמה להיות עיתונאית. ״ראיתי דברים לא צודקים שקורים בעולם ורציתי לספר עליהם״; ובמקביל תמיד עסקה באוכל – עד שחשבה לחבר בין הדברים. את התנועה הקימה באופן ספונטני בעקבות מפגש עם שותפתה, עלמה בק, עם פרוץ הקורונה.

״שתינו התנדבנו שנים בארגונים של מבקשי מקלט, והבנו שבגלל שהכל הולך להיסגר, עומד להיזרק המון אוכל. החלטנו שאנחנו רוצות לאסוף את האוכל הזה ולהעביר אותו לאנשים שצריכים אותו. לאט לאט גילינו את כמות האנשים שחיים באי בטחון תזונתי במדינה שלנו״.

במהלך שנות הפעילות שלהם היא מספרת שלמדו לשים את הגבולות, לא להתמסד ולהמשיך לפעול כקהילה. במסגרתה הן הקימו גם את בית של סולידריות – חלל בבית רומנו שמופעל על ידי הקהילה ומקיים הרצאות, שיחות, הקרנות, הופעות ואירועים נוספים – לצד הפעילות ההומניטרית ופרויקטים של גיוס מזון וכספים.

היא הספיקה גם להוציא ספר, Spreads, בן 305 עמודים, ש״משתמש באוכל כמדיום להבין מאבקים וניואנסים של מאבקים, וגם כדי להבין את כל הדבר המטורף הזה שנקרא קורונה שעברנו״. בשנה האחרונה, היא מספרת, קשה לה יותר להשתמש באוכל כמדיום. 

״הדעות שלי והלב שלי השתנו בשנה וחצי האחרונות, כשאנחנו רואים שישראל משתמשת באוכל ככלי נשק. אבל אני אופטימית הודות לאנשים שעובדים ופועלים לצידי״.

משה רואס הוא אמן שמסיים שנה עמוסה מאוד של עשייה, שכללה בין השאר השתתפות בתכנית הרזידנסי בארטפורט, תערוכת יחיד במוזיאון וילפריד ישראל, תערוכה משותפת עם אן סימין שטרית בגלריה בצלאל והשקת פסל חוצות בפארק המדרון במסגרת ״אבץ״ של עיריית תל־אביב-יפו.

רואס החל את דרכו בלימודי עיצוב טקסטיל בשנקר וכבר אז הבין ש״משהו לא בדיוק מתיישב לי עם ההגדרה של מעצב. ישבתי עם אמא שלי לשיחה ואמרתי לה ׳תקשיבי, אני אמן׳. אז גם התחילה התנועה שבמסגרתה אני מנסה כל הזמן לדייק מה מעניין אותי וכל הזמן לומד דברים נוספים״.

בשנים שעברו מאז הוא סיים את התכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה ובנוסף למד צורפות, רסטורציה וזכוכית. בתערוכת היחיד האחרונה שלו במוזיאון וילפריד הוא מרגיש שהצליח להשתמש ב״כל המניפה של החומרים ושל המחשבות שלי בתוך פיסול. היתה בתערוכה התייחסות לאוסף של המוזיאון, שממנו התחיל הפרויקט, מה שקשור לפרקטיקה שלי שעסוקה בחומר, בגלגולים שהוא עובר, בשאלות של איזון, של פיתוי ומשיכה אל מול סכנה״.

הוא חושב שאמנות צריכה לפגוע בנו ולגעת בנו. ״כשאני רואה אמנות טובה אני מיד מרגיש אותה בגוף. זו חוויה שבמסגרתה אני פוגש צורה שיש לה תדר מסוים, שמפעיל אותך וגורם לך לחשוב או להרגיש. אותה החוויה הרגשית מתפרקת אחר כך גם לאינטלקטואל״.

זה גם מה שהוא מקווה שהצופים בעבודות שלו ירגישו, גם אלה שיצפו ב״לונה״, פסל החוצות החדש שלו שמורכב משלושה ירחים. ״בכל פעם שהפסל פוגש את המציאות יש חוויה אחרת, זה הקסם של פיסול עירוני. הוא שונה מהעבודה האינטימית שקורית בסטודיו, כשאתה נמצא במערכת יחסים עם החומר ומשם נובעים הדברים״. 

המעצב אלון ליבנה הוא אחד מסיפורי ההצלחה המשמעותיים של עולם האופנה המקומי. אחרי שהלביש את ביונסה, ליידי גאגא, אריאנה גרנדה ורבות אחרות הוא השיק לאחרונה שיתוף פעולה ארוך טווח עם קסטרו. הדרופ הראשון בקולקציה עורר עניין תקשורתי רב, ונשים רבות הסתערו עליו ברגע שיצא: ״זה היה מדהים לראות נשים מכל הסוגים לובשות את הפריטים שלי״, הוא אומר.

״החלום שלי הוא שלכל אישה בישראל יהיה פריט לבוש שלי בארון. התחושה שאני יכול להסתובב ברחוב ולהיתקל באנשים שלובשים פריטים שלי - עושה לי טוב על הלב״. הקולקציה הבאה במסגרת שיתוף הפעולה תהיה הפעם הראשונה שבה הוא מעצב גם בגדי גברים. ״אני מחכה לרגע שבו אוכל ללבוש את הדברים שלי, מעולם לא עיצבתי לעצמי״.

לפני כמה חודשים הוציא ספר עבה ומקיף שמאגד את מיטב העיצובים שלו לאורך השנים. הוא נפתח בעיצוב שלו לביונסה (״הצגתי בשבוע האופנה בניו יורק והסטייליסט שלה הגיע והתרשם״). ״יש פרויקטים שהם משני חיים ויש כאלה של היומיום. עם זאת, כל לקוחה שמגיעה אליי, הדבר הראשון שעומד אצלי בראש סדר העדיפויות הוא שהיא תצא מרוצה ומחויכת ושהבגד שלי ישמח אותה״.

מאז תחילת דרכו הוא רואה בעיצוב אופנה אמנות. ״הבגדים שאני מעצב הרבה פעמים גובלים באמנות. אני מפסל בגדים. גדלתי על מעצבים שקיבלו השראה מעולם הפנטזיה, ואותי בתור ילד זה כישף. אני עדיין מעצב דרך עיניים של אותו ילד בן 17 ומקווה שככה זה יישאר.

״מעולם לא חייתי את הפנטזיה של האמן המיוסר, החזון שלי תמיד היה גדול והשאיפות שלי הן תמיד ליצור מתוך תודעת שפע. יוצר חייב להאמין שהוא יצליח, שאין לו ייעוד אחר, אחרת זה לא יעבוד״.

מיכאל אזולאי הוא מעצב בעל משרד לאדריכלות ועיצוב פנים, שעוסק בתחום כבר כ־35 שנה, בארץ ובחו״ל. הוא לא למד בבית ספר או באקדמיה לעיצוב, אלא מצא את דרכו אל התחום דרך עבודה בסטודיו של מעצב העל טום דיקסון (שהוא אוטודידקט בעצמו) בלונדון.

״שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות״, הוא מספר. ״כשחזרתי ארצה, חבר נתן לי הזדמנות לעצב לו חנות ברחוב שינקין, ומשם זה התגלגל מפה לאוזן״.

בשנים האחרונות אחד התחומים העיקריים שבהם הוא עוסק הוא עיצוב בתי מלון; הראשון שעיצב היה דן בוטיק בירושלים. ״נהייתה בארץ פתיחות הרבה יותר גדולה בנושא. הקהל הישראלי נוסע הרבה ורואה הרבה, ויש פה רצון לייצר חוויה אחרת, משהו שהיה די מנומנם עד לפני כמה שנים.

״הכי אני אוהב להמציא כל פעם מחדש את הסיפור, הקונספט, לחקור ולבדוק ולראות איך אני בונה אותו. היכולת שלי היום היא לארוז את הכל יחד, ולראות שכל התמונה מתקבלת כדבר שלם״.

בימים אלה הוא עובד, במקביל, בין השאר על עיצוב מחדש של מלון ענבל בירושלים, עיצוב של מלון אושן הגדול (מבנה של כמעט 40 אלף מטר!) בברלין, מלון סאן בבת ים ועוד רבים. עד היום, הוא מספר, הוא מתרגש מכל פרויקט כמו מזה הראשון, ומתקשה להרדם בלילות כשהוא מקבל לידיו פרויקט חדש.

עוד דבר שלא השתנה הוא הוא העבודה הידנית שלו בכל סקיצה. ״מבחינתי זו הדרך להעביר את הרעיון מהראש לנייר – לצייר, להיות בכל פינה. העיפרון מאפשר לי להבין מה אני רוצה בכל מקום״.

נטע הררי נבון היא אמנית שעוסקת בציור – תחום שהיו לה איתו במהלך השנים יחסים מורכבים. כנערה למדה בבית הספר תלמה ילין ואחר כך בבצלאל, שאותו עזבה אחרי שנה כי ״היה אסור לצייר שם, וציור זה המקום היחידי שבו דיברתי משהו״. בהמשך למדה במדרשה, גם שם ציור ריאליסטי נחשב נחות בזמנו, מה שהוליד מסע ״ארוך יחסית ולא לינארי״, שהסתיים, לדבריה, רק אחרי שהציגה את התערוכה ״יום הדין״ במוזיאון ישראל לפני כשנתיים.

את העבודה ״יום הדין״, שמורכבת מ־18 חלקים, החלה ליצור בזמן שלמדה טיפול באמנות – תחום שאליו פנתה אחרי שהרגישה שהיא לא יכולה לצייר יותר. לפני כן עוד הספיקה להשתתף באחד מאירועי האמנות הכי מדוברים של העשור הקודם - Dismaland - פארק השעשועים שיצר בנקסי בשנת 2015. ״בזכות הדבר הזה עשיתי חושבים מחדש. הבנתי שכזו אמנית אני רוצה להיות, עם שמחה ופרגון וחגיגה ונוכחות וכסף״.

בשנה השנייה שלה ללימודי טיפול באמנות קיבלה גם הזמנה ללמד בבצלאל, המקום שממנו ברחה כתלמידה. ״שני הדברים האלה יחד שינו את תהליך העבודה שלי. החלטתי לסיים את התואר ובסיומו חזרתי לסטודיו, אבל חזרתי אחרת. חתמתי חוזה חדש, הפכתי את זה למקצוע. בחרתי בו, לקחתי אחריות על כל ההבטים שלו״.

ההצעה להציג במוזיאון ישראל הגיעה מהאוצר אמיתי מנדלסון, שראה את תחילתו של התהליך והציע לה להגדיל אותו. ״בכל ציור שלי חייב להיות חלק שאני עוסקת בו באופן נרקסיסטי עם תחושות שלי, שם התעסקתי עם תחושות אשמה. הוא מבוסס על ציורי יום הדין מתולדות האמנות יחד עם אוסף צילומי קטסטרופות ודימויים של פסטיבלי בוץ בעולם״.

היום, אחרי יום הדין והחוויה של הצגה במוזיאון ישראל, היא מציירת ״משהו מאוד מגלומני״ - שמונה פלטות עץ שמבוססות על ההשתקפות של חבצלות המים של מונה, שבהן היא מתייחסת גם לקו פרשת המים שחוצה את ישראל לאורכה. מבחינתה היא כבר קבעה לעצמה תערוכה עתידית שבה הפרויקט יוצג, ואנחנו מחכים לעדכונים. 

אלון ברנוביץ ואירנה קרוננברג הם בעלי משרד האדריכלים ברנוביץ קרוננברג, ממשרדי האדריכלים המובילים בארץ. המשרד נפתח באופן רשמי כחברה מאז שנת 2000, אבל הם החלו בשיתוף הפעולה ביניהם כבר כעשור לפני כן.

לאחרונה זכו בפרס מטעם מגזין Frame, אחד מפרסי העיצוב והאדריכלות החשובים בעולם, הודות לפרויקט בגודל של לא יותר מ־47 מ״ר, שהם הבינו מה הוא צריך להיות כבר ברגע שנכנסו אליו. ״העניין של קטן וגדול הוא בעיני המתבונן״, אומר ברנוביץ. ״זה הגיע אלינו די בהפתעה, ודגדג לנו באצבעות. אף פעם לא עשינו מעשה כל כך מתומצת. הבנו שהדבר הזה צריך להיות יוניברס בתוך יוניברס – זו המהות של כל הפרויקט״.

פרויקטים משמעותיים ומתומצתים פחות שלהם הם בעיקר כאלה מעולמות הפנאי והמסחר – בתי מלון, מסעדות, משרדים ועוד. ״אנחנו אוהבים להיות איפה שאנחנו יכולים ליצור עולמות חדשים. איפה שאנשים רוצים לבדל את עצמם – אלה המקומות שבהם אנחנו מרגישים הכי בטוחים״.

שני הפרויקטים ששינו אותם, לדבריהם, הם מסעדת זוזוברה בהרצליה שתכננו בשנת 1999 ומלון W באמסטרדם שהושלם בשנת 2015. על זוזוברה מספרת קרוננברג ש״שם התחלנו לדבר פילוסופיה. לתכנן בחיפוש אחרי די.אן.איי ולבנות נרטיב״. על מלון W מספר ברנוביץ ש״איתו עברנו מהליגה הלאומית לליגה של ה־NBA. ידענו שהוא יהווה דוגמה למה שיבוא בהמשך ושאם נצליח בו – הדרך פתוחה״.

הם תופסים את עצמם לא ככאלה שמייצרים דברים חדשים כמו פסלים, אלא ״עושים אדריכלות, וזה למען אנשים״. עם זאת, הם אוהבים במיוחד את החלק של בריאת היש מאין, את הפענוח של הנרטיב שמנחה אותם ואת צורות החקירה השונות שהם מפתחים לטובת כל פרויקט – כאלה שלפעמים מפתיעים את הלקוחות. ״צריך סבלנות כדי לעבוד כמו שאנחנו עובדים, אבל אנחנו יודעים גם לפתור את הבעיות שאנחנו מייצרים״.

יערה רבינוביץ היא אדריכלית, אמנית, מעצבת ובשנה האחרונה גם מפונה – אחרי שחייתה על הקו בין הסטודיו שלה בקיבוץ עמיר שבצפון למרכז הארץ. את התואר הראשון באדריכלות סיימה בבצלאל, ואחריו עבדה בתחום במשך שנתיים (״הבנתי שזה לא בשבילי, הייתי צריכה חומר להתלכלך בו ושמחת חיים לקום לעבודה״). את התואר השני בקרמיקה וזכוכית נסעה לעשות בקופנהגן אחרי שהתאהבה בסקנדינביה במהלך חילופי סטודנטים בתואר הראשון.

כששבה ארצה פתחה את סטודיו הקרמיקה העצמאי הראשון שלה בקרית המלאכה, ובמקביל עבדה בהייטק בעיצוב אתרים. במהלך הסגר השני של הקורונה הגיעה לראשונה להתארח בצפון, שם היא הרגישה ״בית, מהרגע הראשון״. השפה שלה, מבחינתה, מתחילה תמיד בנקודת המוצא שהיא הצלחת: ״היא אבן הבניין שלי לכל יצירה שמתפתחת. העיגול הוא אינסופי, כל הצורות שלי מתבססות על עיגול וקו – גם אם אלה בסוף עבודות קיר או גופי תאורה״.

בשנה האחרונה המשיכה לעבוד בצפון, כשכל פעם היתה עולה לכמה ימים ספורים. ״לא הצלחתי לוותר על הסטודיו בצפון. עשיתי גיחות מבית הוריי ברחובות, כדי לתת גז ולתת עבודה. זה שינה את כל הגישה שלי. לא הייתי מפתחת שם רעיון, אלא באה עם הרעיון ועל כל יום שהיה לי לעבוד בפול טורבו אומרת תודה״.

תוך כדי הנסיעות הלוך ושוב הספיקה לעשות לא מעט – להציג תערוכת יחיד בבית בנימיני (שנפתחה לפני פרוץ המלחמה וננעלה אחריה), להשתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה בית האדריכל, לקחת חלק ולהציג ברזידנסי של יפו העתיקה ואיגוד האמנים הפלסטיים, להשתתף בפרויקט של צבע טרי וטולמנ׳ס וליצור פרויקט מיוחד עבור יריד צבע טרי יחד עם סאמר שאער, אמן בזלת שעובד בסמוך אליה בקיבוץ – שבאמצעותו גם נחשפה לעבודה בבזלת שהיום מרתקת אותה במיוחד.

עם הפסקת האש היא מקווה שתוכל לחזור ולעבוד באופן רציף בסטודיו, ולהבין איך היא מוצאת את האיזון שלה. גם אנחנו.

לקריאה נוספת:
התואר השני בקופנהגן: יערה רבינוביץ מספרת סיפור באמצעות אדריכלות וזכוכית, על התנועה המתמדת שלי בחיפוש אחר בית
מערום בבית בנימיני: הפרשנות של יערה רבינוביץ לצלחת, שבה היא רואה סמל לבסיס, לדרך, לעתיד

פרק 200 (!) של תיק עבודות עם אורחת מיוחדת - פרופ׳ טרי שרויאר, דיקאנית הפקולטה לעיצוב בשנקר. שרויאר נכנסה לתפקיד לפני כמעט שנתיים, אחרי כשלושה עשורים שבהם כיהנה בתפקידים שונים בויצו חיפה, שלאחרונה הפך לבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. לפני כן עבדה גם בלונדון עם סר טרנס קונראן, בין השאר בימי ההקמה של מוזיאון העיצוב (״זה היה קצת כמו לגעת באלוהים״).

שרויאר נכנסה לתפקיד בתקופה שבה עולם העיצוב מוטרד לא מעט מעולמות הבינה המלאכותית, שאליו היא מתייחסת כ״משחק שח של אדם נגד מכונה. ה־AI לא מעניין אותי בזה שהוא יודע לעשות הכל, אלא באיזה דיאלוג נקיים איתו״.

דיאלוג הוא רעיון משמעותי גם בחזון הכולל שלה עבור הפקולטה לעיצוב בשנקר, שאותה היא מייעדת להיות חוד החנית של גילויים חדשים, הצלבות מעניינות ושיתופי פעולה; ושואפת להגיע לאיזון נכון בין פרקטיקה עכשווית לפרויקטים קונספטואליים.

״אחת האג׳נדות היא שיתוף פעולה בין הפקולטה לעיצוב לפקולטה להנדסה. זה קורה כבר בהבלחות, אבל עוד לא הצליח לייצר מארג. אני חושבת שיש לנו כל כך הרבה להפיק מהקשר עם הנדסה, ולהפך. במעצבים יש פתיחות לקבל דברים״.

על החודשים הראשונים בתפקיד היא מספרת שהרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, הודות לעולם החדש שנפתח עבורה. ״באתי להיות הדיקאנית של שנקר כטרי, לא כמו אלה שהיו לפניי או שיבואו אחריי. אני אוהבת ללמוד, אוהבת לעבוד ואוהבת אנשים, וצריך לאהוב אנשים בשביל לעשות את התפקיד הזה״.

יובל שאול הוא אמן שמספר על עצמו שהוא ״לא צייר ולא פסל, אלא עושה מה שצריך, על פי מה שהדימוי דורש. אני משוטט לי בעולם וגם בעולם הפנימי שלי״. עוד כילד הוא היה אוסף ומלקט דברים, משלים חוסרים למשהו ש״צריך לקרות״. אחרי שהשתחרר מהצבא טס לפריז ונתקל לראשונה בעולם אמנות. כשחזר ארצה נרשם ללימודים במכון אבני ומשם התגלגל לסטודיו של ישראל הירשברג.
במהלך השנים עסק בנושאים שונים וכל תהליך אצלו לוקח זמן. ״העבודה לא נגמרת ברגע שעשית אותה. היא צריכה לצאת החוצה, צריך לקרות איתה משהו. המקום של אמנות הוא לא בסטודיו, כל עבודה היא שגרירה קטנה״.
אמנות מבחינתו היא חיפוש והוא מוצא את עצמו מחפש כל הזמן. אחד החיפושים האלה הביא אותו גם לציור מופשט. ״אנחנו חיים בתקופה שהחוש שאנחנו משתמשים בו הוא חוש הראייה, שהתחדד בשנים האחרונות בגלל טכנולוגיה. לעשות אמנות זה לזקק מתוך הדברים דימוי שהוא מופשט, שיש לו את השפה שלו שהיא מובנית״.
הוא עובד במדיות שונות, ומלבד העבודה האמנותית פר סה הוא גם מנהל, לדבריו, מערכת מורכבת ומוצא פתרונות – לפעמים גם בדמות של להגיע לאנשים הנכונים. ״כשאתה חי בעולם שאין בו בעיות אלא רק פתרונות, כמעט תמיד אפשר לעשות הכל, גם אם הוא עולה המון כסף.
״אני חושב שאמנות בסוף היא מוצר – אחד עושה נעליים, אחד עושה בתים ואחד עושה אמנות. זו עשייה שצריכה להיות מדויקת ואתה צריך להיות רציונלי בקבלת ההחלטות שלך. האמנות היא התעשייה של החלום ושברו. הכי חשוב לי זה שאנשים יגיבו לעבודה שלי. הכי מעליב זו אדישות״.