תיק עבודות

האמנית רונית ברנגה מציגה בימים אלה גוף עבודות חדש ומפתיע בתערוכת היחיד ״סימנים מקדימים״ בגלריה ברוורמן. ברנגה עסקה באמנות עוד כילדה, אבל הלכה ללמוד פסיכולוגיה וספרות (״היו לי שלוש שנים מדהימות״), ואז המשיכה לתואר שני בתולדות האמנות ובמקביל למדה רישום מודל עירום. ואז, בעקבות המלצה של אחד המרצים נרשמה ללימודי אמנות במדרשה. ״הייתי קרובה לגיל 30, נשואה ואמא, אבל הגשמתי את חלום חיי״, היא מספרת.
לפיסול קרמי הגיעה בשנה השנייה ללימודים, במקרה, הודות לחלון במערכת שגרם לה לקחת קורס אבניים למתחילים. ״מרגע שהתחלתי לעבוד עם חימר עזבתי הכל. עשר שנים רק פיסלתי בחימר, זה ענה על צורך יצירה מאוד חזק. בגלל שבחשיבה אני אמנית אבל אוהבת לעבוד עם חימר, הגעתי ליצור צלחת עם פה פעור או צלחת שנובעות ממנה אצבעות״.

העבודות עברו אבולוציה והתפתחו עם השנים לסדרה ארוכה של כלים ספק־חיים שמתקשרים עם כלים ספק־חיים אחרים, והגיעה לשיא בתערוכת יחיד שהציגה בגלריה ברוורמן בשנת 2022. ״לקחתי את הגלריה והפכתי אותה לחלל ביתי. מקבץ העבודות יצרו שלושה חללים – חלל אכילה, חדר שינה וחדר רחצה, חללים שיש בהם איזו אינטימיות בין אדם לגוף שלו, בינו לבין עצמו לבין ארבעת קירות ביתו״.

כמה שנים לפני כן היא הציגה באחד מאירועי האמנות המדוברים בעולם – ״דיסמלנד״ של בנקסי במתחם דמוי פארק שעשועים שיצר מחוץ ללונדון. ״פתאום מצאתי את עצמי מציגה במיצב יחד עם דמיאן הירסט ובנקסי. זו היתה סוג של הזייה, משהו די מטורף. דיברנו על זה שכל המפלצות מתכנסות יחד בתוך אוהל, הפריק־שואו של הקרקסים של פעם, אבל כלי המשתה שעל השולחן הם באינטראקציה בפני עצמם, הם סיפור בתוך סיפור״.

בתערוכה הנוכחית יש גוף עבודות של ציור פיגורטיבי – משהו שלא עשתה כ־20 שנה, מאז הלימודים במדרשה. אבל היא הרבה יותר מתערוכת ציור (לכו ותיווכחו בעצמכם).

גיא שגיא הוא מעצב גרפי, זוכה פרס רוטשילד למעצב בכיר לשנת 2020, בוגר בצלאל ובית הספר לאמנות חזותית בניו יורק; מרצה בבצלאל בתואר הראשון והשני בעיצוב תקשורת חזותית. אחד הפרויקטים המשמעותיים שבהם הוא עסוק בשנתיים, הוא המיתוג מחדש של מוזיאון ישראל, שחוגג השנה 60 שנות פעילות.

אחרי שקיבל את הפנייה ממנהלת המוזיאון, סוזן לנדאו, הוא התחיל את החשיבה על הפרויקט בשיטוט רגלי במוזיאון. ״פשוט הלכתי בו שעות״, הוא אומר, ״ועשיתי את זה כמה וכמה פעמים, עד שלאט לאט הבנתי את הדבר הגדול הזה שהוא המוזיאון. בארץ הוא יחיד מסוגו בגלל שהוא מוזיאון אנציקלופדי. יש בו גם אמנות, גם היסטוריה, גם ארכיאולוגיה. 

״במקביל הבנו שצריך להסתכל החוצה למוזיאונים כאלה בעולם, וברובם זיהינו את העובדה שיש למוזיאון סוג אות אחת, והם נצמדים אליה״, מה שהוביל ליצירה של פונט עברי חדש (בעצם שני פונטים) – ״נמרוד״ (על שם הפסל נמרוד של דנציגר מאוסף המוזיאון) ו״בז״ (על שם הבז שיושב לאותו נמרוד על הכתף). ״יש לשני הפונטים דיאלוג והם מפרים אחד את השני״. 

גם שאר השפה הגרפית שיצר מבוססת על מה שנמצא בתוך המוזיאון – בין אם זה המבנה האדריכלי שלו או עבודות משמעותיות שמוצגות בו; וגם מתכתבת עם התקופה שבה נוסד – שנת 1965 – והאקלים האמנותי־עיצובי ששרר בה.

במקביל לעיצוב מסחרי שגיא יוצר כבר הרבה שנים פרויקט מתמשך בשם ״האותיות הרדופות״, שבמסגרתו הוא מכניס נרטיבים וסיפורים לתוך אותיות האלף־בית, ובין השאר הציג אותו לאחרונה בביאנלה בקוריאה. ״העיבוד של איור ועיצוב, של אימג׳ מייקינג, של רעיון ואלכימיה שקורית בין כל הדברים האלה – אני מת על המקום הזה שבו כל הדברים האלה נפגשים״.

ענת משולם ודור חן הם בני זוג ומעצבי אופנה שעובדים מאז 2017 תחת השם Holyland Civilians. במהלך השנים הם מוכרים בין השאר הודות לשיתופי הפעולה הרבים שהם מקיימים – בין אם מדובר בכאלה עם מותגי אופנה כמו אתא או משכית, ובין אם מדובר בכאלה עם גופים מתחומים משיקים כמו שבוע העיצוב ירושלים או המשכן לאמנות עין חרוד.
הם למדו שניהם במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שם גם נפגשו. הגלגול שלהם כמותג עצמאי החל אחרי שזכו בחממת המעצבים של מפעל הפיס בשנת 2016. ״הרעיון הראשוני היה חנות אונליין שתהיה העסק המרכזי״, אומר חן, ״אבל מהר מאוד התפתנו לחנות פיזית ופתחנו את החנות הראשונה עם רובי סטאר בשוק הפשפשים״.

מאז הם החזיקו חנויות בלוקיישנים שונים, עד שבתחילת תקופת הקורונה, במקביל למעבר שלהם לחיות בקיבוץ, החלו לסגור את החנות הפיזית ולחזור למכירה אונליין, במקביל לחנויות פופ־אפ של ״כמה ימים בחודש שבהם יש אופציה לבוא ולמדוד״.

שיתוף הפעולה הראשון עם אתא הוא זה שעורר בהם תיאבון: ״השכלנו לאורך הדרך ללכת באותו הכיוון, אבל כל הזמן לחפש דברים חדשים. בכל שיתוף פעולה אנחנו מנסים להביא משהו חדש, לעשות משהו טיפה אחרת, אם זו זווית או מוצר, לא להמשיך לעשות עוד מאותו הדבר. משהו בדינמיות הזו מכניס אותנו למירוץ, אבל גם שומר אותנו עירניים״.

במקביל הם מרצים במחלקה לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, ומצפים בימים אלה לילד רביעי. ״כל ילד מביא איתו משהו חדש״, אומרת משולם. ״בתקופה האחרונה אני מרגישה שקצת התבגרנו, התבשלנו. בעבר היו לנו הרבה פרויקטים של מחאה, היום חשוב לי להעביר מסרים יותר אופטימיים. צריך לקחת נשימה בכאוס הזה״.

נדב ברנע הוא מוזיקאי, אמן ומעצב תאורה שעובד בעיקר על במות גדולות, אבל לא רק. ״אני בגישה של לא צריך לבחור. יש לי כל מיני כובעים, ואני לא חייב לבחור אם אני מעצב תאורה או מוזיקאי, אם אני עובד בשבילי בלבד או בשביל אחרים״.

העבודה שלו עם היוצרים והיוצרות מתחילה לרוב בשלבים הראשוניים: ״כשאני נכנס לפרויקט אני אוהב להיות חלק מהמחשבה על הדברים כבר מהשלב המאוד בסיסי. התוצאה הסופית של התאורה שאנחנו רואים מורכבת מהמון החלטות שצריך לקחת בדרך״. 

כך, בכל הפקה, הוא חלק מצוות של יוצרים שעובדים יחד עם היוצר המרכזי, מנסים לתרגם את המחשבות שלו ושל החומר, ואז מנסים לתרגם את הכל לשפה ויזואלית. אחרי שלבי התכניות, הסקיצות והמודלים, וברגע שמסתיימת העבודה הטכנית בתוך החלל ונחשפת לקהל, עבורו ״זה כמו לידה. אני משחרר את העולל לדרכו והוא ממשיך בלעדיי״.

בעבודות אחרות הוא גם היוצר המרכזי בעצמו, כמו ב״חולמים״, שעלתה בבכורה בשנת 2020 – ״שילוב בין מיצב תאורה, עבודת וידיאו ותיאטרון דוקומנטרי, ללא גוף חי. עניין אותי לחקור האם אפשר לקיים מהלך בימתי ולהחזיק דרמה כשאתה מוציא ממנו את המרכיב של הפרפורמר״.

אחת העבודות המשמעותיות שיצר לפני כמעט שנה וחצי היא מיצב התאורה הגדול שנושא את הכיתוב Bring Them Home על חזית היכל התרבות. המיצב, שנוצר שבועות אחדים אחרי ה־7 באוקטובר, כלל במקור גם למעלה מ־200 בובות בגודל אנושי שסימלו את החטופים, שעליו עבדו למעלה מ־200 אנשי צוות. 

״בהתחלה אמרנו אוקיי, זו עבודה לשבוע. זה נשמע נורא תמים אבל באמת כל אותם אנשים שעבדו על זה – אף אחד מהם לא חשב שזה יהיה שם יותר משבוע אחד, שניים או גג שלושה״. את כתובת הניאון הוחלט להשאיר עד שאחרון החטופים יחזור.

אמן שנראה אותה יורדת משם בקרוב.

אירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, נכנסה לתפקיד לפני חמש שנים, במקביל לרעות פרסטר שמנהלת את המוזיאון, ואחרי 20 שנה שבהן שימשה כאוצרת של סדנת ההדפס בירושלים וכאוצרת עצמאית. אחד הדברים המשמעותיים בעבודה מבחינתה הוא שהמחשבה אף פעם לא נעשית לבד. 

״יש לי דיאלוג מרתק וחשוב עם רעות ועם שאר צוות המוזיאון. יחד, אנחנו כל הזמן בשיחה משותפת, מנסות להבין איפה המקום של המוזיאון בעיר, בקהילה, בשדה האמנות הישראלי. להתייחס למוזיאון כמרחב שצריך להבין אותו ולנסות לקרב את האנשים אליו, ליצור דיאלוג – מתוך ראייה של אמנות עכשווית מקומית ובינלאומית״.

המחשבה על הקהילה מובילה אותן מתחילת דרכן מה שהוביל לפעולות שהן גם מחוץ לתערוכות עצמן – התזמורת של המוזיאון, שיחי גלריה ברוסית, סדנת ההדפס, תיאטרון פרינג׳ ועוד. למוזיאון היא מתייחסת גם כסוג של האב, שמעניק מקום לאמנים ולפרוייקטים שלא בהכרח יגיעו למוזיאונים אחרים.

״אנחנו חושבות על נדיבות גם במובן של המוזיאון, וגם בהסתכלות על ההווה, העבר והעתיד, כדי להבין את הרגישויות של החברה שלנו ואת מה שאנחנו מחפשים. האמנות היא משמעותית למרות שאנחנו חיים בעולם שהיא אולי נראית לא כזו, אבל היא מאפשרת להתמודד עם העולם שאנחנו חיים בו - ואנחנו רואים את זה דרך הביקורים במוזיאון״.

לאורך השנים היא מקפידה לשמור על קשרים ארוכי טווח עם אמנים ועם העולם שלהם: ״בזמן שאנחנו מתכוננים לתערוכות או במהלך הקמות, כשאני מגיעה לסטודיו לשמוע את העולם של האמנים, לחשוב את המחקר שלהם – אז יש לזה סיבה להיות. כל אמן שאני פוגשת פותח עוד צוהר, עוד מחשבה, עוד זרע שנזרע״. 

תומי קלמנטס הוא מעצב, ממתג ואסטרטג, בעל סוכנות המיתוג TOMMY&YOU. לאחרונה הוא זכה במקום הראשון בפרס המיתוג והעיצוב של ישראל לשנת 2024 בקטגוריית סטארט־אפ ותוכנות, עבור המיתוג של חברת מובילאיי הישראלית ש״אנחנו מכירים כדבר המצפצף באוטו, אבל זו חברה מדהימה שנמצאת בחזית הטכנולוגיה״.

קלמנטס פועל בתחום העיצוב והמיתוג כבר כ־20 שנה, כשבשנים האחרונות הוא עובד בעיקר בעולמות הטק. ״מיתוג תמיד עניין אותי. התשוקה שלי נולדה מתוך אריזות וסמלים גרפיים. המשיכה שלי לתחומי ההייטק היא מתוך הרצון להמשיג משהו שלא נתפס, לא נראה, שאי אפשר להחזיק אותו ביד. ברגע שאפשר להמשיג משהו כזה, לתת לו צורה וצבע, זה מאוד מרגש״.

המיתוג של מובילאיי הוא עבורו פרויקט דגל וגם זה שאישר לו שעשה את הדבר הנכון כשפתח את הסוכנות העצמאית שלו בשנת 2019. ״במיתוג אתה אורז את המהות. הוא מיועד מבחינתי גם לאנשי החברה עצמה, האנשים שמניעים את הרעיון, השירותים והמוצרים מסביב לדבר; וגם ללקוחות שלהם. המטרה היא לספר בכמה שפחות מילים את מה שהם עושים. דיוק היא מילת המפתח״.

אחד הדברים המשמעותיים עבורו הוא היחסים עם הלקוח. כיום, עבור כל פרויקט הוא מרכיב צוות שלם, ״כדי שיהיה מדויק לפרויקט עצמו, מתוך המקום של השותפות. הבנתי שגם החברות הגדולות מחפשות משהו שהוא קאסטם מייד, שיאפשר להן להגיע לדיוק מקסימלי״.

ברזומה שלו מיתוג לחברות טכנולוגיות נוספות כמו כזו שפיתחה קסדה שקוראת את הפעילות המוחית, אבל גם פרויקטים מעולמות אחרים לחלוטין כמו מיתוג ללהקת אינדי שעושה מוזיקת שוליים. במקביל הוא יוצר גם עבודות אמנות למגירה, וחושב ש״המקום של האמן והמעצב אצלי הפכו להיות כמו כלים שלובים. גם בתוך המעצב שיוצר יצירות מסחריות קיים האמן. אתה לא מכבה אותו. הוא זה ששואל את השאלות ומביא את הריגוש לשדה העיצוב״.

דנה בלנקשטיין כהן, מנהלת בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, נכנסה לתפקיד בנובמבר 2019, כמה חודשים לפני שפרצה הקורונה. ״זה עבר כאילו חלק, הצלחנו להמציא את בית הספר מחדש תוך כדי תנועה, מה שמתאים לאנשי קולנוע״.

כבוגרת סם שפיגל (בהצטיינות!), היא מרגישה הכי בת מזל ומאמינה שיש לה את הפוזיציה הטובה בעולם, אבל יחד עם זאת – שום דבר הוא אף פעם לא כמו מה שהיא ציפתה שיהיה.

הדימוי שהיא הכי אוהבת על ניהול הוא אוטובוס: ״את מקבלת אוטובוס, וצריכה לבחור קודם כל מי יהיו האנשים שיעלו עליו, מי יישב איפה, ולהגיד לנהג לאן לנסוע. אבל אני לא הנהגת באוטובוס, אלא מנהלת תחנה מרכזית. חשבתי שאני באה לנהוג באוטובוס, אבל לשמחתי בית הספר מאוד גדל. לקחנו על עצמנו תפקידים נוספים ונהיינו מוסד שמפעיל הרבה זרועות, מתוך אחריות גדולה״.

כך, היא חשבה שהיא בעסקי הקולנוע, אבל גילתה שהיא בעסקי העתיד. ״אני מרגישה אחריות על העתיד, על הסיפורים שיספרו ועל האופן שבו יספרו אותם. זו הדרך שבה הילדים שלנו יגדלו. קולנוע וטלוויזיה יכולים לעצב את העתיד, ומה יותר חשוב מזה?״.

בין הזרועות שמפעיל בית הספר נמצאות חממות קולנוע וטלוויזיה, אחת מהן בשיתוף נטפליקס; וגם מכינה שהוקמה בבית הספר לסטודנטים ממזרח ירושלים והתרחבה למכינה לדוברי ערבית. ״אני תל אביבית ומרגישה זכות גדולה לנהל מוסד בירושלים. זה המקום הכי טוב בעיר לעשות בו קולנוע כי יש בו תמיד דרמות. 

״צריך להיות קשוחים, אבל צריך גם יכולת להתבונן בניואנסים של המקום הזה. השנה האחרונה העמידה את כל זה במבחן אדיר, אבל גם לימדה אותי שיעור מובן מאליו אודות הכוח של דיאלוג ויצירה – כמה קשה לדבר וכמה זה פשוט אם נותנים לזה את המרחב״. 

דנה רוטנברג היא רקדנית, כוריאוגרפית, אוצרת, מנהלת אמנותית ועוד, או כמו שהיא מגדירה את עצמה בתקופה האחרונה - ״ממציאנית״. ״זה מה שאני אוהבת, להמציא יש מאין. זה קורה לאו דווקא במחול, אני לא מגבילה את עצמי״.
השורשים שלה הם בעולם המחול, בשנים של ״החזקה הדוקה״ שממנה, לדבריה, ברחה אל הראש. ״בממציאנות יש איזו נתינת אמון בקהל, במה שיקרה. הרצון שלי הוא לפרק את הדרך שבה אנחנו חושבים על איך מחול אמור לקרות״.
במסגרת דרך המחשבה הזו היא יצרה במהלך השנים מופעים ומהלכים מסוגים שונים – מ״נע באוזן״, פרויקט אינטראקטיבי למוזיאונים; דרך Everything Must go – מופע שמדמה גראז׳ סייל; ועד ״פעימות״ – סדרה של פעולות שאצרה בסוכות האחרון בחללים הריקים של מוזיאון הרצליה. ״על הבמה, האמת והבדייה יכולים להתקיים אחד ליד השני, ולכן אני כל כך אוהבת את המרחב הזה ויכולה לשים את עצמי בו בחופשיות״.
לאורך השנים היא נעה על הקו שבין הגוף לראש, בין התנועה לטקסט. ״האנרגיה שלי נוטה לברוח לראש ואני כל הזמן רוצה להחזיר אותה לגוף. בתחילת דרכי כרקדנית, היתה תפיסה שלפיה רקדניות אולי לא מסוגלות לדבר או לכתוב, ואני נאבקתי להראות לעולם שכן יש לי אנרגיה בראש. הייתי רק בשר ואז רק חלב ועכשיו אולי זה מתחיל להתאזן״.
היא מאמינה ונהנית מהפיצול שהחיים המקצועיים שלה מאפשרים. ״אם אני רואה סדרה, אני תוך כדי גם פותרת תשבץ היגיון. אני מובייל״. היא היתה מוותרת על פוליטיקות ועל חזרות תאורה (ולכן יוצרת מהלכים שלא דורשים תאורה!), והכי היא אוהבת להיות על הבמה. ״אני תופסת שם אומץ. כיוצרת, כשזה מדויק - אני מרגישה שאני מתהלכת בתוך חלום בתלת־ממד. כשזה לא מדויק – זה עינוי״.

נתלי יצחקוב היא טרנדולוגית (או חזאית טרנדים), בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שקרוב לעשור מפרסמת מדי שנה תחזית טרנדים לשנה שאחריה. היא עובדת על כל אחת כזו כשישה חודשים שלמים שבמהלכם היא אוספת כל מידע אפשרי, חוקרת ומנתחת אותו.

בעולם, היא מספרת, חיזוי טרנדים הוא כלי נפוץ שחברות משלמות עליו גם הרבה מאוד כסף. ״בישראל יש חלוצים בתחום״, היא מספרת, ״אבל זה עוד לא נפוץ, וזה מוזר כי אנחנו סטארט־אפ ניישן. לי חשוב לשמור על היוקרה של התחום הזה, על הסטנדרט הגבוה, להנחיל פה משהו, לחנך דור״.

בתחילת השנה פרסמה את התחזית העדכנית שלה תחת הכותרת Blooming Riot. ״שנת 2024 היתה שנה דיזסטר בכל מקום בעולם. הצרכנים מותשים והזעקה שלהם לא באמת מפעילה. כמו בטיפול הפסיכולוגי הכי קלאסי – השינוי צריך להתחיל אצל הפרט. אתה צריך להתמקד בך ולא בו. תחזיות שאומרות שיהיה מושלם הן לא הגיוניות, אבל אנחנו זורעים זרע ולאט לאט נתחיל לראות את השינויים פורחים״.

אחת המגמות הכלליות שהיא מצביעה עליהן היא שתעשיית האופנה מבולבלת, שדור ה־Z ודור האלפא מחפשים הרבה אופנה יד שנייה, ושגם מותגים גבוהים רוצים להנגיש את המוצרים שלהם ועושים את זה בין היתר על ידי שימוש בבעלי חיים חמודים. ״מותגים או חברות צריכים לשאול את עצמם באיזה סטטוס נמצאת החברה שלי, ובאיזה סטטוס נמצא הצרכן שלי. מי שמחליט האם הטרנד יישמר או לא הם בסופו של דבר הצרכנים״.

עוד היא מספרת על העיסוק המשמעותי של אנשים בכל העולם באיכות השינה שלהם, על מותו של המינימליזם ועל העובדה שכדי לחקור טרנדים צריך דבר ראשון להיות אדם סקרן עם עניין ביצירה ולא להתקרב לפינטרסט. למרות שהיא לא תופסת מעצמה אדם אופטימי היא אומרת ש״ייקח לנו זמן להשתקם, אבל יש תקווה. אי אפשר שבהכל יהיה טוב, אבל בחלק מהדברים יהיה שיפור – ואנחנו צריכים לקבל את זה״.

האוצרת גלית גאון - שעומדת בראש התכנית לאוצרות בינלאומית בשנקר ובראש מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל - פעילה בשדה מאז תחילת שנות ה־90. ברזומה שלה אפשר למצוא את היותה האוצרת הראשית הראשונה של מוזיאון העיצוב חולון, האוצרת הראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס ועוד; ולאחרונה מונתה לאוצרת ראשית שותפה בביאנלה השלישית לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, יחד עם אנריאטה אליעזר ברונר.

הביאנלה הקרובה, שהתמה שלה היא ״יצירה, מעשים וימים״, תכלול שני מבטים – אחד פנימה, לתוך אוסף המוזיאון, והשני החוצה, למה שקורה היום. ״בכל פעם שאנחנו פוגשים יוצרים.ות של קראפט, השאלה היא איך אנחנו מאפשרות למיומנויות המקצועיות שלהם לבוא לידי ביטוי, אבל גם למחשבה שקשורה לזמן ולמקום״.

למרות כל זה, אין שום כוונה שהביאנלה תהפוך לתערוכת תגובה למלחמה. ״השאלה שאנחנו רוצות שהיוצרים ישאלו את עצמם היא האם שיניתי משהו בשנה הזאת בחיי היום יום, איך אני מגיבה לשינויים בתוך העבודה עצמה״. 

על שילוב מופעי פרפורמנס שיתקיימו בבוסתן המוזיאון היא אומרת ״אנחנו יכולים לרווח את ההגדרות. חלק מהתפקיד שלנו הוא לאפשר; לא להגיד ליוצרים מה לעשות אלא להשגיח, כדי שמי שנכנסים לתערוכה ירוויחו, ייצאו לעולם עם עוד תוספת קטנה״.

הרעיון מלווה אותה גם בתכנית האוצרות בשנקר, שבה ״היכולת שלנו היא לעדכן את התכנית כל שנה, להביא אנשים חדשים, לפתח את השדה. זו הגמישות הגדולה של תכנית שהיא חוץ־אקדמית. כל שנה הקבוצה משתנה והדינמיקות משתנות.

״אחד השיעורים הגדולים שלוקח זמן ללמוד אותו הוא שכשאת אוצרת, התערוכה היא לא אודותייך. יש שם יוצרים שבשבילם יצרת את האירוע הזה, ואת צריכה לאפשר לאנשים אחרים להיות במקומות האלה, לזכור בשביל מה יצאנו לדרך״.