שרית ישי לוי וטלי עומר מדברות על המפגש עם הנכדים שמבקשים לראות תמונות מהחיים פעם, לפני שנולדו, ולגלות איך בכלל סבא וסבתא היו פעם ביחד. משם השיחה עוברת לבדידות שלא תמיד רואים מבחוץ, למתנדבים שמלווים קשישים ולחיבורים אנושיים שמחזיקים אנשים בחיים. בהמשך הן מדברות על הודעות עוקץ שלא מפסיקות להגיע, על חברים שחיים כבר עשרות שנים בחו״ל ועדיין נשארו ישראלים, על פוליטיקה שמצליחה להיכנס גם לחברויות הכי ותיקות, על בחורות שהולכות ערומות ברחוב ועל הרגע שבו פתאום מבינים שנהיינו יותר מבוגרים מההורים שלנו. וגם - למה רכבת ישראל הפכה למבחן סבלנות, איך נגמלים מTemu ולמה דווקא עכשיו צריך לחזור לצפון.

בפרק ה-60 של מתיחת פנים, שרית וטלי מרימות כוסית לחגיגות 60 תוכניות ומשוחחות על אחד הכאבים השקטים של ההורות: מה קורה כשהילדים לא עונים, לא משתפים, או פשוט גורמים לנו להרגיש קצת פחות חשובים. משם הן עוברות לסיפורים על חברויות שנפגעו והתחדשו אחרי שנים, ולדיון מסקרן על תופעת הגירושים בגיל 60 ו-70: האם כדאי לפרק חיים שלמים ולהתחיל מחדש, או להישאר ולשמור על מה שנבנה לאורך השנים?

בפרק חדש שרית וטלי מגלות שיש לא מעט זוגות שמעדיפים לצאת לחופשה בנפרד, ותוהות אם מדובר במתכון לזוגיות טובה או בסימן אזהרה.

משם השיחה מתגלגלת לנשים שהמציאו את עצמן מחדש, לחלומות שלא נגמרים בגיל 50, לספרים, נוסטלגיה, אהבות חדשות ושינויים גדולים שמגיעים דווקא בשלב שבו כבר חשבנו שהכול סגור.

וגם, על ההרצאה שהתבטלה בדקה ה־90, על תנים, עורבים ושאר היצורים שהשתלטו על תל אביב ועל הסיבה שבגללה כולנו מסדרים את הבית לפני שהעוזרת מגיעה.

בין פול מקרטני, פו הדוב, שבוע הספר ופייסבוק שהפך ללוח המודעות של החיים עצמם, שרית וטלי משוחחות על הזמן שחולף, על אנשים שלא שוכחים ועל הזיכרונות שמלווים אותנו הרבה אחרי שהתקופות עצמן נגמרות.

לכבוד שבוע הספר הן חוזרות לספרים שעיצבו את הילדות והנעורים שלהן, נזכרות במגזינים שפעם היו חלק בלתי נפרד מהחיים, ומשתפות בסופרים וביצירות שהשפיעו עליהן יותר מכול, הן גם מדברות על ההורים שמזדקנים מול העיניים, על המעבר הכואב שבו הילדים הופכים למטפלים, על חברים שכבר אינם, בנוסף למה כל כך הרגיז אותן היחס לפול מקרטני, למה אנחנו חיים בעידן שמתקשה לכבד אנשים מבוגרים שעדיין יוצרים ופועלים, ומה עונים לנכדה

בפרק חדש שרית וטלי מדברות על הפחדים שמתגנבים לחיים עם השנים, מהחשש לאבד עצמאות וזיכרון ועד הפחד להפסיק לעבוד ולהפוך תלויות באחרים. בהמשך הן מתייחסות לראיון המטלטל של בני גנץ על מחלת האלצהיימר של אשתו, ומשתפות בחוויות האישיות שלהן מול מחלות, זקנה ואובדן.

שרית ישי לוי וטלי עומר מדברות על הנפילה של טלי והפחד שנשאר אחריה, על התחושה שהגוף כבר לא סומך על עצמו ועל החרדה שמגיעה פתאום גם מהמדרגות הכי פשוטות. בהמשך הן מדברות על בדידות בגיל מבוגר, אנשים שנוסעים שעות ברכבת רק כדי לא להיות לבד, נשים מבוגרות בשוק העבודה וגם על ההתמכרות לקניות אונליין ולמה טמו כבר השתלטה לכולנו על הטלפון והמוח.

שרית ישי לוי וטלי עומר מדברות על טרנד הנמשים והפלסטרים למתיחת פנים, על כל הדברים שנשים מוכנות לעשות בשביל להרגיש יפות וצעירות, ועל הפער בין איך שנראינו פעם לאיך שאנחנו רואות את עצמנו היום. בהמשך הן נכנסות לשיחה אישית על משפחות מורכבות, שאלות של נכדים, גירושים וילדים חורגים, וגם על כעסים, טכנולוגיה, אייפונים חדשים והתחושה שהעולם הדיגיטלי מתחיל לנצח אותנו.

שרית ישי לוי וטלי עומר פותחות עם הסיפור על הנפילה הקשה של שרית ברחוב בתל אביב, שהסתיימה בעילפון, פציעה בפנים ושבעה תפרים, ומשם עוברות לדבר על איך אנשים מגיבים ברגעי מצוקה — כולל סיפור נוסף על עילפון במטרו בפריז, כשאף אחד לא ניגש לעזור. בהמשך הן מדברות על החיים כנשים מבוגרות: תחושת השקיפות של נשים בגיל 60 פלוס, ההבדל בין היחס לנשים מבוגרות באמריקה ובאיטליה, והקושי למצוא בגדים מחמיאים שמתאימים לגילן. לצד זה הן נוגעות גם בתרבות — עם התייחסות להצגה ״פעולות פשוטות״ בהבימה, ל-״אור לגויים״ בבית ליסין, ולסרט השטן לובשת פראדה.

שרית לא מבקשת עזרה אפילו מהחתן שלה, כשהוא מציע לה לעזור לה עם הטכנולוגיה וטלי מזדהה עם זה ונזכרת בפעם שאמא שלה, כשקיבלה טלפון מחברה שלה, הביאה לסוף מערכת היחסים שלה עם בן זוג שבגד בה. לפעמים צריך קצת עזרה מההורים, או לפחות לשמוע את האמת.

הסבתא האיטלקייה היא בהחלט מודל, כי היא אוכלת על פי עקרונות הדיאטה הים התיכונית בלי לדעת שיש בכלל דבר כזה וגם: האם רכילות היא בכלל דבר חיובי? בכל זאת היא סוג של דבק קהילתי.

.