אחד הסיכונים הגדולים שאנשים לוקחים על עצמם - מצוי דווקא לא באזורי הספורט האתגרי,  או בהימורים בבורסה - אלא דווקא במחוזות הרגש. בהעזה - להביע לפעמים בפני הקרובים לנו, וגם בפני עצמנו - את המחשבות שאנחנו לא "אמורים" לחשוב, את המחשבות או הצרכים הפחות יפים ופוטוגניים שלנו, את הצד הילדותי והתלותי שלנו, את הפאשלות, את רגעי ה"עולב" כמו גם את המשאלות הפראיות והלא מבוייתות שלנו, ה"פחות נורמאליות" או כאלה שציפו מאתנו לחשוב.   כמו למשל - כמה זה קשה לפעמים לגדל ילדים וכמה הילדים שלנו הם לא תמיד כזאת  "שמחה", כמו למשל, כמה זה קשה לפעמים לרוץ את המרתון של השיגרה עם אותו בעל שיש לך מאז שאת בת 6, רותי עפרוני כותבת על כל זה.  היא סופרת נועזת. היא מספרת רק סיפורים אמיתיים,  שיקוף רנטגני של חייה המאד בורגניים, אבל מתחת לפני השטח רוחשת לרגעים סערה.  והיא לא מפחדת לתת לה קול,  היא מתארת את הסדקים בחיים של כולנו, את המתח בין הפראי למבויית, בין הבורגני לפרוע. והיא מאפשרת בכך גם לקוראים שלה להנהן בהקלה ולומר לעצמם -אני לא לבד.  זה כנראה יותר נורמאלי ממה שחשבתי.…