אוריין צ'פלין כבר היתה אשה בת 40, אמא לשני ילדים, כשעברה עם משפחתה לארה"ב בעקבות עבודתו של בעלה. ממרחק של אוקיינוס, בתוך תפאורה שונה לחלוטין מזו שבתוכה גדלה בקיבוץ שריד -  היא יכלה פתאום לראשונה להתבונן בילדותה בבית הילדים, בלינה המשותפת, באמא שלה, בסבתא שלה, באדמה שבתוכה צמחה, ושהפכה אותה לאשה ולאמא שהיא. המסע המרתק הזה - מקופל בתוך הספר שכתבה - "ארבע שעות ביום" - שבו היא מראיינת נשים מקיבוצים שונים, כולן שותפות לאותו סגנון גידול, כל אחת מהזוית שלה. אמהות שגידלו, וילדים שצמחו בחיק הקיבוצי, שותפים לניסוי חד פעמי בתולדות האנושות. מה קורה לאמא כשכל כך הרבה תפקידי יסוד שקשורים באמהות, מופקעים ממנה לידיים של מטפלות אחרות? מה קורה לילד שמגדלת אותו להקה?  איפה נמצאת "ה" אמא שלו בתוך מערבולת של אמהות מתחלפות?  ואיפה הילד?  כילד חד פעמי בעולם הזה ששייך לאמא אחת?  שיחה מרגשת על אמהות וילדים, ועל האופן שבו אנחנו מעצבים בתוכנו את ההורה שהפכנו להיות,  תוך התכתבות פנימית עם ההורה שגידל אותנו