כשצביקה היה בן 46, באמצע יום רגיל ובלי שום אזהרה הוא עבר דום לב וניצל בנס.  אחר כך הגיעה ההכרה שהוא קיבל "הארכה" ושחשוב לנצל אותה כמו שצריך.  מעין תזכורת לתקתוקו של השעון, לספירה לאחור.  כמי שזכה להצלחה מסחררת בגיל צעיר, צביקה מכיר גם את תקתוק הפחד שנלווה תמיד להצלחה - החשש שיום אחד היא תיגמר. בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על רכבת ההרים של ה"שואו ביזנס",  על המחירים שמשלמים כשצריכים לתחזק פרסונה של אושיית בידור.  על משברי אמצע החיים, על הרצון להמשיך להישאר רלוונטים וגם על חוכמת הגיל