לימוד 14 משנה יג

הוא היה אומר: נגד שמא, אבד שמיה. ודלא מוסיף, יסיף. ודלא יליף, קטלא חייב. ודישתמש בתגא, חלף: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

הדבר הראשון שבולט במשנה הזו, היא השפה שלה. המשנה, החיבור השלם, מנוסח בעברית, וכאן- ארמית. זה ממצא לא שכיח במשנה. מה קרה?

במסכת עדויות יש משנה שלימה בארמית (פרק ד משנה ח, עדותו של יוסי בן יועזר איש צרידה) ובמסכת אבות יש עוד שתי משניות בארמית. 

חשוב לציין ששפת הדיבור של חכמי המשנה היתה בעיקר ארמית, עברית שימשה בעיקר ללימוד תורה ותפילה. לכן נראה להציע שזה בארמית משום שכך הלל אמר את זה. את הלימוד עצמו, הלל אמר בעברית, כאן אנחנו נחשפים לדברים שהלל אמר אולי בכמה משפטים שלפני הלימוד ממש. אולי אפשר להציע שזה מתאים לביטוי "הוא היה אומר". זו לא הלכה שהוא אמר פעם אחת, אלא מאמר שנון שהוא היה רגיל לחזור עליו, ולתרגם אותו זה יהרוס אותו. רש"י הציע כיוון דומה, המשפטים בארמית הם "משל הדיוט", כמו ביטויים שגורים ביידיש, ואי אפשר לתרגם אותם. 

אחד הסיפורים הארוכים והחזרתיים בתורה הוא סיפור העבד שהולך להביא אשה ליצחק בן אדונו. חכמים ראו חשיבות בתיאורים הכפולים והארוכים: "יפה שיחתם של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים". שיחת החולין שבין בעלי המעלה, אברהם אבינו, ואפילו עבדו, הופכת לפסוקים ארוכים בתורה שבכתב. מסכת אבות היא שיחתם של חכמים, היא התורה שנובעת מהאישיות שלהם בלי מאמץ ומחשבה, אלו המאמרים שהם היו רגילים לומר בשפתם, שנינות בלשון ארמית. דווקא החולין שבכך, זו הקדושה היתרה שבתורה שחקוקה על הלב, תורה שבעל פה.

נסביר בקצרה את המאמר: נגד שמא אבד שמיה. מי ששמו נמשך וגדל, מי שמתפרסם, שמו עלול ליפול. ודלא מוסיף יסיף. מי שלא חוזר על תלמודו- יעבור מן העולם. ודלא יליף קטלא חייב. מי שלא לומד תורה חייב מיתה. ודישתמש בתגא חלף. מי שמשתמש בכתר, מסתמא הכוונה לכתר תורה, לפאר ולהאדיר את שמו- יעבור מן העולם. 

יש פה ארבעה מאמרים. שלושת האחרונים מתאימים למסכת אבות ולהקדמות חשובות ללימוד תורה שבעל פה. לימוד תורה הוא לא שעשוע, הוא עניין רציני, והוא מחויב המציאות ומקיים אותה, ולכן צריך להזהר ולחזור על הלימוד, ולהמשיך וללמוד כל הזמן, וחלילה לא להשתמש בדבר הגדול והחשוב הזה לצרכים אישיים. 

המאמר הראשון נראה מאוד יהודי, להזהר לא להתפרסם מידי, במיוחד לא מול השלטונות. אבל מה הקשר למסכת אבות ולתורה שבעל פה? אולי זה משפט שלם שהלל היה רגיל לומר ולא רצו לחלק אותו. 

הגר"א מבאר באמצעות מאמר חכמים אחר באבות דרבי נתן: "נאמר מברך רעהו וכו'". הפסוק המלא הוא זה (משלי כז, יד): "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ". איך הופכת ברכה בקול רם לקללה? באבות דרבי נתן מביאים משל לאורח שאומר בקול רם ברחוב: ה' יברך את שמעון שארח אותי, איך הוא השקיע! איזו מיטה נוחה, איך הוא סידר נעים את המצעים, והריח שלהם כל כך נקי. איזה פינוקים קיבלנו, מיץ תפוזים סחוט, קפה מהמכונה שלו. תענוג להתארח שם, איזה מארח מדהים". 

במילים אחרות, הלל ממשיך את דברי האזהרה של אבטליון. לעסוק בתורה זה לעסוק בשם השם. צריך להזהר מאוד ביחס לתורה. אבטליון דיבר על מים זכים שמתערבבים במים הרעים, הלל מדבר אפילו במקרים שאין חשש שדברי התורה יתפרשו לא נכון, עדיין עצם ההימצאות של שם השם במקום לא מתאים יכולה להיות לא טובה. ברכות שהופכות לקללות. חובת הזהירות הזו מחייבת גם קשר מאוד חזק עם התורה, שמקיימת את כל המציאות. קשר של חזרות והתקדמות בלימוד. והזהירות הזו מסוכנת מאוד בשימוש האישי-אינטרסנטי, שימוש בכתר התורה. על תורה שבכתב שמים כתר ומכבדים אותה, גם את התורה שבעל פה, חכמי התורה שכל דבריהם דברי תורה, אפילו חידודי לשון בארמית, צריך לעטר בכתר תורה, לקום לכבודם וכדו'. דווקא משום כך נדרשת זהירות יתירה שעיטור כתר התורה לא יהפוך לאישי, ולכלי למילוי תאוות הכבוד. 

לימוד 13 משנה יב

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה:

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

הלל ושמאי, מעבר להיותם מגדולי התנאים, ומייסדי בתי המדרש "בית שמאי" ו"בית הלל", הם סמל למחלוקות. התורה שבעל פה מלאה במחלוקות, כמעט ואין משנה שאין בה מחלוקת. על חלק גדול מהמחלוקות חתומים "בית שמאי ובית הלל". האמת היא שמחלוקות מקוריות של הלל ושמאי עצמם, לא של בתי המדרש שלהם, אינן מרובות. שלוש או ארבע במרחבי המשנה כולה. עד להלל ושמאי עצמם, אנחנו מכירים מחלוקת הלכתית אחת בלבד. אדם שמביא קרבן צריך לסמוך עליו, כלומר להשען עליו בכל כחו לפני ההקרבה. ביום טוב אסור לרכב על גבי בהמה, וגם לא להשען עליה. במסכת חגיגה יש מחלוקת שהתחילה בזוג הראשון- יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, והגיעה עד הלל ושמאי, אם סומכים ביום טוב או לא.

אצל הלל ושמאי מופיעות עוד שלוש מחלוקות, שמופיעות בתחילת מסכת עדויות. ובתי המדרש שהקימו- בית הלל ובית שמאי, נחלקו כבר בעוד הרבה עניינים. 

בניגוד לכל מסכתות המשנה, במסכת אבות אין מחלוקות. היא לא מציגה את דברי חכמים כחולקים אחד כנגד השני, אלא כהרמוניה של דברים המשלימים איש את רעהו. המהר"ל בפירוש שלו "דרך חיים" מסביר איך כל אחד מהזוגות בפרק שלנו מקיף רעיון משני צדדים. הלל מוצג כאן כאנטי-תזה למחלוקת- אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. איש נחמד וסבלן. כך אנחנו גם מכירים את הלל מהסיפורים על הגרים. 

המחלוקות בין בית הלל ובית שמאי היו חריפות ביותר, משני הצדדים. הגמרא אומרת שבסופו של דבר הוכרעה הלכה כבית הלל, ולמה? מפני שנוחים היו, ועלובים היו, ומקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. צאו ובדקו, בכל מחלוקות בית שמאי ובית הלל שמופיעות במשנה, תמיד דברי בית שמאי קודמים. כנראה שזה היה הסדר גם בבתי המדרש של בית הלל, דברי בית שמאי קדמו לדברי בית הלל. 

האמת קצת מאכזב. זה יפה לראות את הענווה של בית הלל, מידות טובות זה באמת חשוב, אני לא רוצה לזלזל בזה. אבל הייתי מצפה שההכרעה ההלכתית תהיה לפי עומק החכמה והיקפה, לפי הדעה שמכוונת יותר לאמת, ולא לפי בית המדרש שהיו בו תלמידי חכמים נחמדים יותר. והאמת היא שבזה בית שמאי עלו על בית הלל. אז למה נפסקה הלכה כבית הלל?

ר' יוסף קארו מסביר שאמנם בית שמאי היו חכמים חריפים יותר. אבל לבית הלל היה יתרון אחר, מצד החכמה והכיוון לאמת, לא רק מצד המידות הטובות. היתרון היה שהעמדה של בית הלל היתה יותר כוללת. בבית הלל תמיד למדו קודם כל, בעומק וברצינות, את שיטת בית שמאי. ורק אחר כך הציגו את האלטרנטיבה. כשלומדים כך, מתקבלת עמדה שיש בה יותר רוחב, ושמכוונת יותר לאמיתתה של תורה. 

זה מה שלימד מי שהקים את בית המדרש הזה- הלל הזקן. הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום. השלום, בתפיסת הרב קוק, איננו יכולת התפשרות. השלום זו עמדה מקיפה ורחבה כלפי התורה והעולם, עמדה שיש בה שלמות. מתוך המתח של המחלוקת, מתוך הצדדים השונים ונקודות המבט השונות, מתרומם השלום. מי שמסוגל להיות צד במחלוקת, ולטעון בתוקף את טענותיו, וזאת תוך כדי הרמת נקודת המבט למקום גבוה יותר, ניסיון להבין באמת ובעומק את העמדה החולקת- עמדה כזו ראויה להפסק להלכה. ולכן נפסקה הלכה כבית הלל. 

לימוד 12 משנה יא 

אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

במהלך השנים האחרונות פורסמו בכלי התקשורת המרכזיים מספר כתבות שעניינן חשיפת התבטאויות בעייתיות של רמי"ם במכינות תורניות. הכתבות עסקו בעיקר במכינת בני דוד בעלי ובמכינת עוצם הממוקמת כיום במושב נווה. כמו בהרבה מקרים אחרים, אלו לא תחקירים מקוריים של הכתב שחתום על הידיעה, אלא תחקירים מוכנים שהגיעו ממקור חיצוני. הפורום החילוני, ששם לו למטרה להאבק בהדתה במרחב הציבורי במדינת ישראל, צפה בעשרות שעות של שיעורים במכינות התורניות שמתוקצבות על ידי משרד הביטחון. כשנתקלו בהתבטאויות בעייתיות, הן הפנו אותן לכתבי ערוצי החדשות, וכך הן הפכו לכתבות. 

השיא של הגל הזה היה בכתבה שעשה עמרי מניב, כתב חדשות 13 על הרב אסף נאומבורג ממכינת עוצם. בכתבה ראו ושמעו את הרב נאומבורג אומר דברים חריפים מאוד נגד הצבא ונגד הציבור החילוני במדינה. לאחר מכן התברר שלפחות במקרה הזה- לא דובים ולא יער. מדובר בסילוף מכוון. כל בר דעת שמאזין לשיעור מבין שהרב נאובורג עשה לתלמידים שלו תרגיל ועימת אותם עם התפיסות החרדיות כלפי צה"ל, כלפי המדינה, וכלפי הציבור החילוני, ולא אמר את דעתו. מכינת עוצם דרשה מחדשות 13 פיצוי של 300,000 ₪, חדשות 13 התנצלו וסרבו לפצות את המכינה, ובינתיים השעו לתקופה מוגבלת את עמרי מניב. המכינה תבעה את חדשות 13 בבית המשפט, והמשפט עדיין מתנהל. 

הגמרא בכמה מקומות מדברת על כך שצריך להזהר בלימוד תורה, לא ללמד תלמיד שאינו הגון. אדם שמטרותיו לא ישרות, יכול בקלות להבין לא נכון במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע- לסלף. צריך להזהר מתלמידים כאלו. 

אבל הזהירות הזו לא מספיקה. אבטליון אומר את זה בדרך רמז, בסופו של דבר לא תמיד דברי התורה הנובעים מהמעיין הטהור סגורים וחתומים. לא בקושי גדול הם עלולים למצוא את עצמם בגלות, במקום זר להם, ושם מתערבבים במים הטהורים והזכים- מים הרעים. מי שעלול לסבול מהמים הרעים הללו הם לא רק תלמידים בעייתיים, אלא גם תלמידים שכוונותיהם טהורות. ולכן תמיד צריך להזהר. 

למוסרי התורה יש אחריות כבדה. קודם כל, שלא להשניא את התורה. להביא לידי כך שמי התורה יהיו זכים ונקיים. בפנימיות ובחיצוניות. לגרום לכך שגם אם דברי התורה יחובו חובת גלות ויהיו במקום מים הרעים- הם עצמם ישארו בטהרתם. 

על גבי שלילת הרעה, צריך לבנות את הטובה, להאהיב את התורה. המהר"ל מסביר שדברי שמעיה ואבטליון מכוונים לאותה מטרה. אבטליון דיבר על החלק של "סור מרע". ואילו שמעיה, במשנה הקודמת, דיבר על החלק של "עשה טוב". חיבור תלמידי החכמים למלאכה, ושנאת השררה שיש ברבנות.

הזהירות הזו נדרשת בעיקר מגדולי התורה, אבל לא רק. מכל אדם ששייך לבית המדרש, שאומר דברי תורה, שמבאר ומסביר לילדיו ולחבריו. לא להשניא את דברי התורה, ולהיפך- להאהיב להגדיל ולרומם אותם. 

לימוד 11 משנה י

שמעיה ואבטליון קבלו מהם. 

שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

ההדרכה הראשונה של שמעיה היא: "אהוב את המלאכה". קל להתחבר לזה, במיוחד בציבור הציוני דתי. איזה יופי, דרך ארץ שקדמה לתורה. אחר כך הוא גם אומר- שנא את הרבנות, המהר"ל מסביר שזה בדיוק על אותה נקודה. לא להתפרנס מהציבור ומהרבנות כי זה גורם לחילול השם. כמה נפלא.

בכל זאת אני רוצה לשאול: הצעתי בלימוד הראשון שמסכת אבות היא ההקדמה או המבוא לתורה שבעל פה. אם זה באמת נכון, יש ציפיה שהדוברים, לפחות בפרק הראשון, יעסקו בעניינים שהם הבסיס למסירת התורה. מה הקשר למלאכה?

ונניח שזה כן חשוב, להכניס את העניין הזה של מלאכה, אולי לא להתפרנס מלימוד תורה, אבל למה: לאהוב את המלאכה. אני יכול להבין שאי אפשר להסתדר בלי, וחשוב לא להתפרנס מהציבור, אבל עד כדי אהבה? 

ובאמת אנחנו יודעים ממקומות אחרים שחז"ל הפליגו בשבחו של אדם שנהנה מיגיע כפיו. "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים". למה? מה הגדולה היתרה שבמלאכה ובהתפרנסות מיגיע כפיים?

ברטנורא לומד מ: "אהוב" שצריך לעסוק בזה לא רק בשביל להתפרנס. גם אם יש לאדם כסף, בכל זאת יתעסק במלאכה מתוך אהבה. במילים אחרות: יש למלאכה חשיבות בפני עצמה. למה? ברטנורא עצמו מסביר שזו תרופה כנגד שעמום. ההסבר הזה לא מתאים לפרשנות שמתבססת על אהבה. אהבה זה חיבור עצמי, בלי קשר לתוצאה. אני יכול להבין שזה אילוץ, וחשוב לא להזניח אותו, או לא ליפול לעול על הציבור, אני גם מבין את העניין שאדם לא יתבטל ויהפוך לעצלן, אבל איזה ערך עצמי יש במלאכה עד כדי כך שצריך לעסוק בה מתוך אהבה?

הגר"א מסביר שהמלאכה ניתנה בברית. הגר"א גם קושר את זה לתורה, ואומר: "כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית". הברית של התורה היא התורה שבעל פה. ה' אומר למשה אחרי מעמד הר סיני: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית". ומבארים חז"ל- על פי הדברים, לא כרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל ברית, אלא על תורה שבעל פה. 

הרעיון של התורה שבעל פה, הוא הרעיון של ברית. התורה היא לא מתנה, ואנחנו לא צריכים רק להקשיב לדבר ה'. התורה היא ברית שיש בה שני שותפים, והקשר שלנו לדבר ה' דרך התורה שבעל פה הוא קשר של שותפות ביצירה, של דו שיח. המשנה הראשונה במסכת אבות אומרת את זה, בכך שמשה קיבל ומסר את התורה, וכך דור אחר דור שותפים בהנחלת התורה. לא מספיק שנקשיב לדבר ה' מסיני, אנחנו מקבלים את התורה ממי שמעביר לנו אותה, דרך השלשלת הארוכה של כל הדורות. 

לומד התורה ניגש לתורת ה', ואחרי שהוא עמל בה, התורה נקראת "בתורתו יהגה". הוא שותף בה, וזוהי הברית, וזוהי תורה שבעל פה. 

כזו היא גם המלאכה. הקדוש ברוך הוא זן את העולם כולו בטובו, לא מקפח שכר כל בריה, אבל דווקא האדם צריך להיות שותף לקדוש ברוך הוא ביצירת המזון, ביצירת הבית והבגדים, ביצירת כל הכלכלה שלו. בפיתוח העולם כולו, בתחבורה, בתשתיות, בטכנולוגיה. גם על זה כרת הקדוש ברוך הוא ברית של שותפות עם האדם. סבא שלי, ז"ל, היה רגיל לדרוש את העניין הזה מדבר ה' במעשה בראשית- "אשר ברא א-לקים לעשות". ה' לא ברא ועשה, אלא ברא על מנת לעשות, על מנת שהאדם יהיה שותף. 

האדם צריך לעסוק במלאכה בלי קשר לפרנסה האישית שלו, ולא רק כתרופה מפני הבטלה, אלא מתוך ערך שיש במלאכה, ולכן צריך גם לאהוב את המלאכה. ההדרכה הזו מקומה כאן, בהקדמה לתורה שבעל פה, משום שאלו הן שתי בריתות קשורות זו בזו, ברית המציאות, וברית הרוח שמקיימת את המציאות. ברית התורה, וברית המלאכה. 

לימוד 10 משנה ט

שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

המשנה הזו, יותר מקודמתה, נראית כמשיאה לדיינים עצות מעשיות. תעשה הרבה חקירות, תשאל את העדים עוד שאלה ועוד שאלה. והוי זהיר בדבריך, תסתיר את הקלפים שלך, שלא יבינו לאן אתה חותר. ככה הם יענו לך תשובות כנות יותר, ולא את מה שהם "צריכים לענות". כשהשאלות ישירות, הם ילמדו מתוך השאלות לשקר. 

שוב אנחנו עומדים מול אותה שאלה- מה משמעות הדברים עבורינו, לומדי התורה שאינם דיינים?

ושוב אנחנו מעלים את השאלה העקרונית- איפה האמירה היסודית והעקרונית בקשר לתורה שבעל פה?

אני רוצה להציע שני כיוונים בעניין הזה. 

הראשון, גם אנשים שאינם דיינים חורצים לא מעט פעמים גורלות של בני אדם. יהודה בן טבאי דיבר על דיינים, אבל הוא בסך הכל המשיך את דברי המשנה שלפניו, שלימדה אותנו שכל אדם בצורת היחס הבסיסית שלו לרעהו הוא שופט, ולכן צריך לדון לכף זכות. מעבר לדיבור ולהתייחסות האישית, שגם היא משפיעה מאוד, לפעמים יש לנו כח שאנחנו לא מודעים אליו, ולא מספיק זהירים בו, צריך להזהר מאוד לברר את האמת ולחקור וכו'. 

השני, נובע מפירוש דברי הגאון מוילנא לדברי שמעון בן שטח. הגר"א מפרש את הביטוי "שמא מתוכם ילמדו לשקר" כדרכו בקצרה ממש. הוא מצטט שלוש מילים מפסוק, ומוסיף שתים משלו: "מדבר שקר תרחק- מן הגורם". אפשר לעבור ליד הפירוש הקצרצר והתמציתי, ולא לשים לב מה הוא מוסיף על דברי שמעון בן שטח. 

המהדיר של פירוש הגר"א מפנה אותנו לתשובה הלכתית שכתב ר' משה סופר, ה"חת"ם סופר". הוא עוסק במושג הלכתי שנקרא "גרמא". האיסורים של התורה חלים בדרך כלל על מעשים, לא על ערכים. ולכן, העניינים שאסרה התורה אסורים רק במעשה ישיר, ולא בגרמא. חכמים הם שגדרו גדר, אסרו גם את הגרמא, והרחיקו אותנו מן העבירה. זה נכון לגבי רוב איסורי התורה, אבל יש לפחות יוצא דופן אחד. לגבי שקר לא נאמר בתורה: "אל תשקר". אל תעשה מעשה של שקר, אלא: "מדבר שקר תרחק". כאן התורה עצמה אסרה לא רק את המעשה הישיר, אלא גם את מה שקרוב אליו, מה שגורם לשקר, ולא רק את השקר עצמו. 

דברי שמעון בן שטח מתבססים על העניין הזה. הייתי יכול לחשוב שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. הוא יעשה את ההשתדלות שלו, ואם העדים משקרים זו לא אחריותו. שמעון בן שטח מזהיר את הדיינים שלא יגרמו לכך שהעדים ישקרו, בגלל שלא מספיק שאתה בעצמך לא תשקר, יש לך אחריות על שקרים שנגרמים מההתנהלות שלך בדין. 

חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אנחנו מברכים על תורתו של הקדוש ברוך הוא- "אשר נתן לנו תורת אמת". אנחנו שותפים בפירוש התורה הזו, וביצירה שלה. בלימוד, בשאילת שאלות, בהצעת פירושים, בפסיקת הלכה ובבית הדין. העולם שלנו, בניגוד לחותמו של הקדוש ברוך הוא, הוא עולם של שקר. ובכל זאת- "אמת מארץ תצמח". אנחנו צריכים לדבוק בה' ובתורת האמת, ולהזהר מאוד במפגש שלנו עם התורה, במפגש של העולם הזה עם התורה, "שמא מתוכם ילמדו לשקר". שדברי האמת הללו, יאבדו את הכיוון שלהם. 

לימוד 9 משנה ח

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם. 

יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעיניך כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

"עורכי הדיינים" הם אנשים שמנסחים את טענות בעלי הדין לפני הדיין. מכאן מקור הביטוי העברי- "עורך דין". 

יש מפרשים שהסבירו שיש בעיה בעצם התיווך של עורך הדין. כלומר, כאשר אדם לא משמיע את טענותיו, אלא שוכר עורך דין מקצועי שיתווך את העמדה שלו לפני הדיין, הדין הוא פחות דין אמת. אבל נראה שצריך לדייק בפניה של המשנה: למי המשנה אומרת- "אל תעש"? מי המושא במשפט? מהמשך המשנה נראה שזה לא כל אדם, אלא מי שאפשר לומר עליו: "וכשיהיו בעלי דינים עומדים מלפניך וכו'". כלומר- הדיין.

לפי זה אין כאן ביקורת על עצם הפרקטיקה של עריכת דין, אלא אזהרה לדיין- אתה אל תלמד את בעל הדין לטעון את הטענה שלו. התפקיד שלך הוא בעיקר להקשיב, קצת לשאול שאלות, ובסוף להכריע את הדין. תזהר לא להתערב בטענות וללמד את אחד מבעלי הדין להתנסח בצורה טובה יותר. 

יהודה בן טבאי מוסיף ואומר שני עניינים נוספים לדיין: (2) נקודת המוצא שלך לגבי שני בעלי דין צריכה להיות ששניהם "רשעים". זה חשוב קודם כל בשביל לייצר יחס שיוויוני. אמנם היה יכול להיות יחס שיוויוני אחר, להתייחס לשני בעלי הדין כזכאים, אבל אז אין טעם להקשות בחקירה ובירורים, ולכן צריך יחס שיוויוני, והיחס השיוויוני צריך לצאת מנקודת הנחה ששני בעלי הדין לא בסדר. והעניין האחרון: (3) כשנפסק הדין, והחייב שילם או עשה מה שצריך לעשות- שני בעלי הדין צריכים להיות לפניך כזכאים.

המשנה הזו היא המשך חשוב מאוד למה שלמדנו במשנה הקודמת- "הוי דן את כל האדם לכף זכות". המשנה שלנו מלמדת שזה נכון בערבון מוגבל מצד אחד. דיין לא צריך לדון לכף זכות, אלא לכף חובה- יהיו בעיניך כרשעים. ומצד שני התחום שבו אתה יכול לדון אדם לכף חובה מצומצם מאוד. הדיינים נקראים בתורה "אלהים", העמדה האנושית של שיפוט שמה אותך במקום גבוה מעל בני אדם אחרים, ולכן בזמן הדין אתה מתייחס לבעלי הדין כרשעים, אבל מיד כאשר מסתיים הדין אתה חוזר למידותיך, ואז אסור לך להתייחס לבעלי הדין כרשעים, ואתה צריך להתייחס גם לחייב, אחרי ששילם את חובו, כזכאי. אסור לך להתשמש במידע פנים שיש לך מהישיבה שלך על כס המשפט יחד עם הא-לקים. 

דברי יהודה בן טבאי נראים כמכוונים אך ורק לדיינים. יש בזה מן ההגיון מצד אחד, כמו שהזכרנו כבר, שהמסכת הזו היא הבסיס להשתלשלות תורה שבעל פה, וכסא הדין, הוא מקום הכרעת ההלכה, לא רק מקום לפסוק את הדין המקומי המסוים בין שני אנשים. השאלה היא האם יש כאן לימוד גם לאנשים שאינם דיינים? 

כאשר מדובר על לימוד תורה, גם כאשר אנחנו לומדים הלכות שלא רלוונטיות אלינו, זהו לימוד של רצון ה' כפי שגזר במצוותיו. כאן נראה שלא מדובר על מצווה או הלכה, אלא על עצה פרקטית, כמעט הייתי אומר "טיפ" לדיינים, מה זה מוסיף למי שאינו דיין? 

המהר"ל מפראג מבאר שההדרכה של יהודה בן טבאי, להתייחס לבעלי הדין כרשעים או כזכאים, מעבר להיותה הדרכה מעשית, יש בה אמירה עקרונית מהותית. המצב של דין בין שני אנשים קושר אותם ומערב אותם יחד. הכרעת הדין נקראת "פסק", שמשמעותו בעברית- חיתוך. הדיין צריך לחתוך את הקשר הזה. אמנם ברמה הפשוטה יש צד אחד צדיק וצד אחד רשע, אבל הם מעורבים ביניהם, וגם הצד הצדיק הוא חלק מהבעיה. הערבוב הזה נכון בדרך כלל גם ברמה המעשית הפשוטה, כששני אנשים רבים ביניהם, בדרך כלל אין צד אחד שהוא רשע גמור, וצד שני שהוא טלית שכולה תכלת. נראה שזוהי מלוא המשמעות של הביטוי "יהיו בעיניך כרשעים". 

התפקיד של הדיין הוא לפסוק את הדין, להפריד בין הערבוב הלא טוב הזה, ובכך להביא את שניהם למצב של צדיקים. כאשר כל אחד מקבל את דינו המגיע לו, והחייב משלם את חובו, ושני הצדדים נפרדים ומאוזנים- זהו מצב של צדק ותיקון, ואז יהיו בעיניך כזכאים. 

לימוד 8 משנה ז

נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורענות: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

החיים שלנו מורכבים מהרבה בחירות. בחירות קטנות- מה לאכול? מה ללבוש? ובחירות גדולות- איפה לגור? מה ללמוד? עם מי להתחתן?

הבחירות שלנו מושפעות משיקול דעת רציונלי, מהתחושות שלנו, ומהזהות שלנו. אנחנו תופסים את עצמנו ביחס לעולם באופן מסוים, שמכליל את היכולות שלנו, הגוף, הנטיות, הכחות והאמונות. זהות היא כמובן דבר מתפתח, ולא קפוא. בגיל ההתבגרות הזהות אלסטית מאוד, והיא מתעצבת. במהלך החיים הבוגרים היא בדרך כלל לא משתנה באופן דרמטי, אלא רק זזה קצת פה ושם. לפעמים אנשים עוברים משברים, וחוזרים לפתוח ולעצב מחדש את הזהות גם בגילאים בוגרים.

מאיפה הזהות שלנו מגיעה? חלקים מסוימים מגיעים מרעיונות שאנחנו שומעים ומתקבלים על דעתינו, או להיפך. אבל נראה לי שהחלקים המשמעותיים יותר, מגיעים מתפיסות שעוברות אלינו דרך התת-מודע. אורח החיים של ההורים, הבית בו אנחנו גדלים וכדו'. הדברים הללו משפיעים על תפיסת המציאות והעצמיות שלנו. 

גם לתרבות שבה אנחנו חיים יש השפעה גדולה על תפיסת המציאות והעצמיות שלנו. לא רק במקומות ישירים, אלא בתפיסות לא מודעות שעוברות דרך השיח. האופן שבו מתייחסים ברשות הרבים לגוף, לנפש, ללבוש, לאוכל, למשפחה, לחינוך, ללימודים, לתורה ומצוות. יכולים להיות דברים שכאשר הם נאמרים בצורה ישירה אנחנו מתקוממים, אבל כשאנחנו פוגשים את היחס הזה במציאות, לא בתיאוריה, ובצורה לא ישירה, אנחנו מושפעים ממנו ונעשים קצת קשורים אליו. 

התרבות הכללית שאנחנו חיים בתוכה אומרת הרבה מאוד דברים שלא מתקבלים על דעתינו ואנחנו יכולים להיות נחרצים בדעתנו כנגדה, אבל אנחנו חיים בתוכה, קשורים אליה, מושפעים ממנה. מעצם זה שאנחנו מסתובבים ברחובות, רואים שלטי חוצות, רואים פרסומות, קוראים עיתונים, רואים סרטים ותכניות טלוויזיה, מאזינים לרדיו (ולפודקאסטים:). 

התגובה החרדית לכל העניין הזה היא- בואו נתנתק מכל הקשר הלא טוב הזה. האמת, אני יכול להבין את הניסיון הזה. מצד שני לפעמים זה חסר סיכוי, ויש לזה גם מחירים כבדים. החברה הציונית דתית בוחרת להיות חלק מהתרבות הזו. 

נתאי הארבלי מדריך אותנו- הרחק משכן רע. אתה מושפע מהסביבה, מהתרבות, מהשיח שסביבך. אם אתה רוצה לשמור על הזהות שלך, אתה צריך להיות בסביבה, בשיח ובתרבות שמתאימים למה שאתה מאמין. אצל הרמב"ם זו הדרכה שמופיעה בצורה חיובית (הלכות דעות פרק ו הלכה א): 

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם 

גם אם בסופו של דבר אנחנו בוחרים שלא להסתגר, אנחנו חייבים להיות מודעים לדברים הרעים שנמצאים בשכנות אלינו. לדעת לעשות את ההפרדות ולהתנתק מדברים שהם ממש שכן רע. וגם דברים שאנחנו מוכנים להיות קשורים אליהם- לדעת להציף את תפיסת העולם שעומדת מאחוריהם ואת הבעייתיות שיש בה. לדעת להיות ביקורתיים ולחזק את הזהות בה אנחנו מאמינים. 

לימוד 7 משנה ו

יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. 

יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה 🕯️

בכל התחומים בחיים שלנו יש סטנדרטים שונים. לכל אדם יש צרכים בסיסיים- לחם לאכול, בגד ללבוש ומיטה לישון עליה, הקומה הראשונה בפירמידת הצרכים של מאסלו. אפשר לענות על הצרכים הללו בסטנדרט שהוא הרבה מעבר לצורך, באוכל יוקרתי, בבגדים ממותגים, ובבית מעוצב ומפנק.

גם בעבודת ה' יש סטנדרטים שונים. יש דברים שהם חובה בסיסית ויש דברים שהם לפנים משורת הדין, הנהגות של חסידות.

הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, היה אדם שכל כולו תורה. כשהנעליים שלו כבר בלו, הוא לא היה מסוגל לסגור את הספר וללכת לקנות נעליים, ונשאר עם הנעליים המרופטות. הרבנית מרגלית ע"ה לא יכלה לראות אותו עם הנעליים האלה, היא הלכה למוכר נעליים בשוק שילמה לו קצת כסף כדי שיגיע אל הרב הביתה עם נעליים, ותוך כדי המדידות הרב עובדיה ממשיך ללמוד ולא מפסיק לרגע. ההנהגות האישיות של הרב עובדיה היו של חסידות, אבל בפסיקת ההלכה שלו הוא ראה לעצמו חובה גדולה לפסוק בצורה מדויקת ולא להחמיר מעבר לדרישה הבסיסית של ההלכה. המחמיר- תבוא עליו הברכה, אבל הפוסק צריך לפסוק כפי שורת הדין.

במסכת בבא קמא כמה חכמים אמרו את דעתם בשאלה- מה אדם יקיים ויהיה חסיד? רבא אמר: "מילי דאבות"- הדברים הכתובים במסכת אבות. 

הרבי מליובוויטש למד את משנתנו, ושאל: איפה פה דברי חסידות? התורה עוברת דרך החכמים, רוב עם ישראל לא יכולים לפסוק לעצמם, והם צריכים רב שיאמר להם את המעשה אשר יעשון. זו הנהגה בסיסית. וגם- לדון כל אדם לכף זכות, למדנו מהתורה: "בצדק תשפוט עמיתך", כשהדברים שקולים, והאדם שעומד לנגד עינינו הוא איש טוב, צריך לדון אותו לכף זכות! זו חובה מתבקשת, לאור העובדה שה' מצווה אותנו לאהוב כל אחד ואחד מישראל: "ואהבת לרעך כמוך". 

הוא מבאר שיהושע בן פרחיה מדבר על הנהגת חסידות ביחס של האדם לאנשי המעלה, לאנשים פשוטים, ולאנשים שפלים. לגבי אנשי המעלה: "עשה לך רב". לגבי אנשים פשוטים: "קנה לך חבר". ולגבי אנשים שפלים: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". דרך החיבורים הללו לכל הרמות, תהיה התורה תורתם של כל ישראל. 

עשה לך רב זו הנהגה שהיא שורת הדין לגבי אדם פשוט, אבל תלמיד חכם יכול לפסוק לעצמו. זוהי שורת הדין, אבל מידת חסידות שגם אדם שהוא תלמיד חכם יעשה לו רב, ויקבל ממנו תורה. 

לדון לכף זכות זו שורת הדין כאשר מדובר על אנשים שהם בסדר, אבל אנשים שפלים ורשעים אין מצווה לדון לכף זכות. ובכל זאת, מצד מידת חסידות צריך להשאיר לפחות פתח של זכות. הגמרא אומרת: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאותו האיש בשתי ידים". שמאל דוחה, מעבירה ביקורת ורואה בעין פקוחה את הרשע והבעייתיות. ויחד איתה ימין מאפשרת קרבה ותיקון. יהושע בן פרחיה מבקש לתקן, וללמד אותנו לדון את כל האדם לכף זכות, גם אנשים שפלים. 

מסכת אבות פרק א משנה ה

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה.

באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו.

מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום:

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה

שני החכמים, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, מבקשים לבנות את התורה על אדני הבית. אבל בעוד שיוסי בן יועזר שם את הדגש על בית של תורה, בית שמתלכלך מאבק תלמידי החכמים, יוסי בן יוחנן מבקש להרחיב את הבית, שיהיה בית של חסד.

המהלך של יוסי בן יועזר ביחס לתורה הוא כמו המהלך של יוסי בן יוחנן ביחס לחסד. לא מספיק לעשות חסד, וגם לא מספיק להיות אישיות גומלת חסדים, אלא להפוך את הבית כולו, מרחב החיים שבו נולדים וגדלים ילדים, לכזה שכולו חסד. בית של חסד הוא גם בית של תורה, משום שהתורה היא תורת חסד. תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים, ולכן גם בשבועות, יום מתן תורה, אנחנו קוראים את מגילת רות, מגילת החסד.

בסיום הדברים שלו, יוסי בן יוחנן אומר הוראה שמעוררת קושי: "אל תרבה שיחה עם האשה". וביותר מעוררים קושי הדברים שמדייקים חכמים מדבריו- "באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו".

הביטוי הזה של "מיעוט שיחה" מופיע גם בפרק "קניין תורה", הפרק השישי של מסכת אבות, וגם שם בהקשר שלילי, נאמר שם שאחד מהדברים שמביאים לקנין תורה הוא מיעוט שיחה. שמעתי פעם מהראשון לציון, הרב יצחק יוסף, בשם אחד המפרשים קריאה הפוכה, חיובית לביטוי הזה. לאמור: בשביל קנין תורה צריך מיעוט שיחה, לא להתנזר מדיבור חולין לחלוטין. אתה צריך להכיר את החבר שלך בבית המדרש, לדרוש בשלומו, ולא להמנע מזה לחלוטין.

אני מבקש להציע לקרוא ככה גם את דברי יוסי בן יוחנן במשנתנו. אל תרבה, ובמשתמע- להמנע מלהתנזר לגמרי, שיהיה לפחות מיעוט שיחה בין בני זוג. נכון, זה אפולוגטי, וגם מאולץ במידה לא מבוטלת. אבל אני חושב שההקשר מכוון לשם, אני רוצה להסביר את דבריי.

אבל אני חייב להקדים להצעה שלי משהו. מרבותיי למדתי לא להנהן בראש סתם. אם יש לי אמון בחז"ל, אם יש לי אמון בכך שדברי התורה שלהם הם אמת עמוקה, אי אפשר להסביר הסברים דחוקים ושטחיים. כשמשהו מעורר קושי- צריך להעלות אותו, וכשהוא מעורר קושי גדול- עוד יותר חשוב להציף אותו ולא להחביא אותו. גם אם לא נמצא את התשובה, זה השלב הבסיסי ביותר בברית האמון שלנו באמיתותה של תורתנו, ועדיף להשאר בקושיא חזקה מאשר לסיים בתירוצים דחוקים.

דברי יוסי בן יוחנן מעוררים אי נוחות, אבל צריך לשים לב להקשר שלהם. יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן דיברו על החשיבות של הבית. ביתו זו אשתו, הקשר של בני הזוג הוא הבית. שני החכמים הללו מבקשים שהאדנים שעליהם עומד הבית יהיו אדנים של תורה וגמילות חסדים, והציפיה שלהם שהדיבור יהיה דיבור ערכי, של בניית הבית על האדנים האלה. אבל למרות שזהו הגובה שעליו הם מצפים מאיתנו לבנות את הבית, אנחנו בני אדם. אי אפשר רק ככה, אי אפשר להיות כל הזמן בפסגה. החיבור בין בני זוג חייב להיות גם חיבור של שיחות חולין סתמיות, יש להן ערך ואסור לוותר עליהן. לכן הם אומרים: "אל תרבה שיחה עם האשה". תקיימו שיחות כאלה, אבל שזה לא יהיה הכל, לא לשקוע בכך, לדעת לבנות על גבי קומת שיחת החולין את הקומה הגבוהה יותר, של בית שכולו תורה וחסד.

לימוד 5 משנה ד

יוסי בן יועזר איש צרדה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, קבלו מהם. 

יוסי בן יועזר אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם: 

הלימוד לע"נ נאוה בת צבי וסנדרה

מסכת אבות היא המבוא וההקדמה למשנה ולתורה שבעל פה. המבוא צריך להגדיר את הנושא, ואת דרכי הלימוד שלו, ונראה לי שזה מה שיוסי בן יועזר מנסה לעשות. 

האינטואיציה מבקשת להגדיר את התורה באמצעות חומר מסוים, טקסט מסוים. חמישה חומשי תורה, המשנה, התלמוד הבבלי וכדו'. דיברנו על כך שהתורה שבעל פה מתייחדת בכך שהחכמים, ישראל, הם הם התורה. זו הזדמנות להזכיר את הפתיחה המדהימה של הרמב"ם להלכות ממרים. הלכות ממרים עוסקות באופן השלילי באדם שמורה ומורד בדברי בית הדין הגדול, ובמשתמע באופן חיובי בסמכותו ותוקף דבריו של בית הדין הגדול. הרמב"ם פתח את קובץ ההלכות הזה בדברים הבאים: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה". 

אם נקרא את דבריו של הרמב"ם בדייקנות, נסיק שהחכמים הם התורה. בית הדין הגדול הם עיקר התורה, ושאר החכמים הם שאר התורה. 

כאשר עוסקים בחכמה שהיא חיצונית ונפרדת לאישיות של האדם, דרכי הקניין שלה קשורות באופן ישיר להשכלה ולהבנה. אבל אם אנחנו מבינים שהאדם הוא התורה, ממילא לא מספיקות טכניקות רגילות של לימוד, צריך להתעסק באישיות עצמה. 

אם ההדרכה הראשונה של תורה שבעל פה לחכמיה, היתה: "העמידו תלמידים הרבה", כמה שיותר תלמידי חכמים יגרמו לכך שהתורה שבעל פה תגדל. ההדרכה לתלמידים ולשומעים היא לדבוק באישיות של תלמידי החכמים, ולא רק להרחיב את הידיעות ולהתמיד בלימוד. ודאי שבסוף צריך לדעת את ההלכות והדרשות, אבל הבסיס מתחיל מהאבק של עפר רגלי החכמים, ומצמא לדברים שלהם. 

כשלמדתי בישל"ץ ר' אברום שפירא מסר עדיין שיעורים כלליים בישיבת מרכז הרב. הר"מ שלי, הרב וייס, שהיה תלמיד שלו, אמר לנו: לכו לשיעורים האלה! גם אם לא תבינו כלום, רק מלראות את הזקן שלו זז כשהוא מדבר אתם תקבלו הרבה. הוי מתאבק בעפר רגליהם.  

אבל אולי הדגש המשמעותי ביותר בדברים של יוסי בן יועזר הוא בשתי המילים הראשונות, המשותפות לו וליוסי בן יוחנן בן הזוג שלו: יהי ביתך. אם אתה רוצה שזה יעבור הלאה, אם אתה רוצה להצטרף לנקודה הבסיסית ביותר של תורה שבעל פה, קבלה ומסירה מדור לדור, לא מספיק שתהיה אדם כזה בעצמך, צריך לעצב את הבית שלך סביב הדבר הזה. 

יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן עוסקים בקבלת התורה ומסירתה, ונראה לי שהם למדו ממעמד הר סיני עצמו, המקום שבו משה קיבל וממנו מסר. כאשר משה מכין את בני ישראל למעמד הר סיני הוא אומר להם: "היו נכונים לשלושת ימים, אל תגשו אל אשה". מכלל לאו אתה שומע הן. משה מצווה אותם לצאת מהבית, זאת אומרת שהבסיס של קבלת התורה, ממנו באים להר סיני הוא הבית. ואם תאמרו שזה מאולץ ודרשני, שימו לב לסיום של מעמד הר סיני, משה שולח את בני ישראל חזרה לבתיהם: "ועתה שובו לכם לאהליכם". קבלת תורה היא דבר שמתבסס על בתי ישראל, מהבית יוצאים ואליו חוזרים. 

הדרך לדבוק בתורה, לפי יוסי בן יועזר, היא לדבוק בתלמידי החכמים. והדרך לעשות זאת, היא שהבית שלנו יהיה בית של לימוד תורה ובית של תלמידי חכמים.