משנה ב

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ:

משנה ג

מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית דִּין, וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמָדְתָּ. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר מִזְרָח, וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה:

מה היה עושה הכהן הגדול בשבעת הימים בהם הוא פרש מביתו? מתאמן על עבודות כהונה. משנה ב מדברת על העבודות השגרתיות, שנעשות כמובן גם ביום הכיפורים- זריקת הדם, הקטרת הקטורת, הטבת הנרות, והקטרת האמורים. משנה ג מדברת על הכנות מיוחדות לסדר העבודה, קריאה בפרשת אחרי מות, ואחר כך, בערב יום הכיפורים בבוקר היו מראים לו את כל הבהמות של סדר העבודה ומסבירים לו מה עושים עם כל אחת ומתי. 

במשנה הקודמת הזכרנו את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בשאלה מאיפה למדו שהכהן הגדול צריך לפרוש מביתו. לפי ריש לקיש למדו את ההפרשה ממשה רבינו בהר סיני, ואילו לפי ר' יוחנן למדו את זה מימי המילואים שלפני חנוכת המשכן. נראה שיש הבדל גדול בין האפשרויות הללו באופי של ההפרשה ובמטרה שלה. אם ההפרשה הזו צריכה להיות דומה למעמד הר סיני, אין כאן שום כישורים טכניים שצריך ללמוד, רק עניין של הכנה רוחנית והתקדשות לקראת עצם המפגש. בימי המילואים, לעומת זאת, הכהנים היו צריכים ללמוד את העבודות שלהם ולהתכונן לכהונתם. זו המשמעות של המילה "מילואים" מילוי ידיים, קח את הכלים ותתחיל להתעסק במה שאתה צריך. לפי האפשרות הזו המשמעות של ימי הפרישה היא טכנית לימודית. העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים היא עבודה מורכבת ומלאת פרטים, וצריך להתכונן אליה, ללמוד לקראתה, כמו שהכהנים למדו לקראת תחילת העבודה שלהם. אנחנו הדגשנו במשנה הקודמת את התפקיד של הבית בפרישה ובהכנה, ומתוך כך את הדימיון להכנה הרוחנית לעליה להר סיני, אבל מהמשניות הללו נראה שהעיקר הוא לא בהתקדשות לקראת המפגש, אלא בלימוד וההכנות הטכניות לקראת העבודה. 

הרב סולובייצ'יק טען שיש כאן יותר מזה. כל כהן צריך "חינוך", פעולה סמלית שבה הוא הופך להיות כהן. גם הכהן הגדול צריך משיחה ולבישת בגדים, פעולות שהופכות אותו להיות כהן גדול. זה מספיק לכל השנה, אבל לצורך סדר העבודה ביום הכיפורים צריך מילוי ידיים מיוחד. זה לא תפקיד של "הכהן הגדול" אלא תפקיד מיוחד וחד פעמי שנמסר לאיש אחד- אהרן הכהן. ולכן לא די בכך שהכהן מונה להיות כהן גדול (שהרי הוא לא עושה את העבודה בבגדי כהן גדול) אלא הוא צריך להיות ממונה להיות "תחת אהרן". כך אומרים בפיוט "אתה כוננת" של סדר העבודה: "תַּחַת אַהֲרן מִגִּזְעו יַעֲמד לְשָׁרֵת לְפָנֶיךָ בְּיום הַסְּלִיחָה".

יוצא שלפי ר' יוחנן הפרישה של הכהן הגדול מביתו דומה לימי המילואים לא רק בחלק הטכני של לימוד והכנה לקראת העבודה. אלא גם בחלק הטקסי. תפקידם של ימי המילואים היה להפוך את הכהנים מסתם אנשים למשרתי ה' המיוחדים לתפקידם, ותפקידם של ימי הפרישה של הכהן הגדול הוא למנות את הכהן הגדול למחליף של אהרן הכהן לביצוע סדר העבודה של יום הכיפורים. 

[אולי אפשר למצוא רמז לשתי רמות הכהונה בחלוקה לשתי משניות. המשנה הראשונה מדברת על הפעולות השגרתיות שהכהן הגדול עושה, ומציינת שלאורך כל השנה יש לכהן הגדול קדימה בכל העבודות הללו. המשנה השניה מדברת על הקומה הנוספת, זקני בית דין שמלמדים אותו את סדר העבודה המיוחדת וממלאים את ידו לבצעו]. 

אחת מנקודות השיא של עבודת הימים הנוראים היא סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים. התייחדות נדירה, לפני ולפנים, של בן אנוש עם רבונו של עולם. הכהן הגדול נכנס למקום בו פועמים החיים, לוחות הברית והתורה, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, המקום בו ממנו הושתת העולם. 

לנו אין את סדר העבודה. אין לנו לא אשם ולא אישים. אנחנו רק מזכירים אותו בפיוט בגעגוע ובצער, ממרחק רב. אבל יש לנו דרך להתקרב. בלימוד ובהעמקה אפשר להבין טוב יותר את המשמעות של הימים הללו, ולקבל השראה ורוח גדולה לתפילות. 

חווית לימוד סדר העבודה צרובה עמוק בנפשי. כשהייתי ילד, בליל יום הכיפורים, אבא שלי היה נשאר בבית הכנסת אחרי התפילה, ולומד עם התלמידים בישיבת כפר הרא"ה את משניות מסכת יומא מתחילתה ועד סופה. כשלמדתי בישיבת הגוש, זכיתי לשמוע בליל יום הכיפורים את שיעורו של ר' משה ליכטשנטיין. הוא היה בוחר כל שנה סוגיא ממסכת יומא ולומד אותה לעומק, בהארה מיוחדת ששמורה ליום הזה. השיעור הזה הוא המשך של שיעור קבוע שהיה אביו, הרב אהרן ליכטשנטיין זצ"ל, מלמד בליל יום הכיפורים. היה זה שיעור ארוך מאוד שהרב היה מעביר עד אחרון הלומדים. 

ננסה אנחנו ללכת בדרכם וללמוד ממשניות מסכת יומא, להבין קצת יותר את הפרטים ולהעמיק קצת יותר במשמעות. נמשיך בדרך שהלכנו בה בפעמים הקודמות, משנה אחת או שתים, ונקודה אחת מתוך המשנה שנעמיק בה קצת יותר בקצרה. 

מסכת יומא פרק א משנה א:

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין. 

וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

המשנה עוסקת בתחילת ההכנות לסדר העבודה של יום הכיפורים. שבעה ימים לפני יום הכיפורים, הכהן הגדול עוזב את ביתו, ועולה ללשכה מיוחדת בהר הבית.

סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, המפורט במסכת יומא, כתוב בתורה בפרשת אחרי מות. עניין ההפרשה מהבית לא מופיע שם. למה מפרישים את הכהן הגדול מביתו? ומאיפה למדו שצריך לעשות כן?

לגבי המקור, ממנו למדו את ההפרשה, הגמרא מביאה שתי אפשרויות:

האחת, שיטת ר' יוחנן, ימי המילואים. לפני חנוכת המשכן היו שבעה ימים שבהם הכהנים היו בחצר אוהל מועד- "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים". 

השניה, ריש לקיש, עליית משה להר סיני. ר' יוסי הגלילי טוען, לאור דיוק בפסוקים בפרשת משפטים, שלפני שמשה עלה לראש ההר הוא עזב את מחנה ישראל, והיה שבעה ימים מכוסה בענן על ההר, ורק אחר כך עלה לראש ההר. 

לגבי הסיבה, הגמרא מדגישה את העובדה שהכהן הגדול פורש "מביתו" כלומר- מאשתו, ואומרת שזה כדי שלא יבוא על אשתו ויתברר למפרע שהיא היתה ספק נידה, שכן בועל נידה טמא שבעה ימים- כטומאת נדה, ואם יקרה כך בשבעת הימים שלפני יום הכיפורים, יצא שביום הכיפורים הכהן הגדול יהיה טמא בטומאת נידה ולא יכול לעבוד במקדש. 

ההלכה הראשונה במשנה היא פרישת הכהן הגדול מביתו, ההלכה השניה במשנה אומרת שצריך למנות לכהן הגדול כהן מחליף למצב שבכל זאת הוא יהיה פסול לעבודה, וההלכה השלישית אומרת שצריך להתקין לכהן אשה מחליפה, "שמא תמות אשתו". 

ההלכה הזו נתונה במחלוקת. כולם מסכימים ללימוד של ר' יהודה: "וכפר בעדו ובעד אשתו- ביתו זו אשתו", כלומר- הכהן הגדול שעושה את סדר העבודה של יום הכיפורים חייב להיות נשוי, יש רק מחלוקת מה צריך לעשות בשביל זה. מבחינת חכמים, זה שהוא נשוי זה מספיק. מבחינת ר' יהודה חייבים לעשות הכל כדי שלא יהיה סיכוי שפתאום הכהן הגדול ימצא את עצמו באמצע יום הכיפורים אלמן. 

במשנה זה עוד נראה פשוט, בגמרא זה מסתבך, בגלל שהכהן הגדול צריך להיות נשוי רק לאשה אחת, הוא צריך שיהיה לו "ביתו"- בית אחד, ולא שני בתים. אדם שנשוי לשתי נשים זה לא בית אחד עם שתי נשים, אלו שני בתים, ולכן הוא לא יכול פשוט לשאת עוד אשה. מה עושים? הגמרא מוצאת פתרון מורכב מאוד של נישואין על תנאי וגירושין על תנאי, כך שאם אשתו של הכהן הגדול תמות הוא עדיין יהיה נשוי. למה זה כל כך חשוב? 

הצלע הראשונה במשנה והצלע האחרונה במשנה עוסקות באותו הדבר- ביתו של הכהן הגדול. בעוד שבהלכה הראשונה הכהן הגדול צריך לצאת מביתו, בהלכה האחרונה אנחנו לומדים שהוא חייב שיהיה לו בית ממנו הוא יוצא. 

נראה לי שעניין החשיבות של הבית קשור לשיטת ריש לקיש, שלמדו את ההפרשה של הכהן הגדול מעליית משה להר סיני. במעמד הר סיני היו צריכים כל עם ישראל לפרוש מנשותיהם כדי שיגיעו למעמד הר סיני טהורים מטומאת שכבת זרע. במבט שטחי אפשר לטעון שהציווי הזה מראה על טומאת המיניות לעומת קדושת קבלת התורה, אבל אני חושב שאפשר ללמוד את ההיפך. עם תקיעת השופר של סיום מעמד הר סיני הותרו כל ההגבלות. בעניין אחד הקדוש ברוך הוא לא סמך על קול השופר, וציווה את בני ישראל: "שובו לכם לאהליכם", חכמים למדו שזה לא רק רשות, היתר של האיסור, אלא מצווה, לחזור הביתה לאינטימיות הזוגית מתוך מעמד הר סיני. יוצא שהתורה לא רואה את האינטימיות המינית באור שלילי, אלא רק רוצה לייצר הפרדה בינה לבין קבלת התורה. 

הרמב"ם בהלכות תשובה מסביר מאיפה אדם יכול ללמוד על אהבת ה':

וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה? הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד...

אהבת ה' והאהבה הזוגית נוגעות במקומות קרובים בנפש. ולכן חשוב מצד אחד לייצר הפרדה ביניהם, ומצד שני ההפרדה היא אחרי שבאופן בסיסי יוצאים למעמד הר סיני מתוך הזוגיות, וחוזרים אליה. כך גם ביום הכיפורים, מצד אחד הכהן הגדול צריך לפרוש מביתו, ומצד שני הוא חייב שיהיה לו בית, ועוד- בית אחד, התייחדות גמורה, כדי שיוכל לגשת לסדר העבודה. 

המשנה החותמת את מסכת תענית קוראת ליום הכיפורים "יום חתונתו", יום החתונה של עם ישראל לקדוש ברוך הוא, וזה מתוך הארוע ההיסטורי של מסירת הלוחות השניים, "מתן תורה". הכהן הגדול יוצא ליום הכיפורים מביתו, כמו משה רבינו במעמד הר סיני. וכך הוא נכנס לפני ולפנים להתייחדות בחדר הצנוע בו מונחות הלוחות. אלא שבניגוד למשה, בסופו של אותו יום, הכהן הגדול יחזור לביתו (פרק ז משנה ד): "הביאו לו בגדי עצמו ולבש, ומלווין אותו עד ביתו". 

לימוד 12

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה יא

אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים בזמן שהיא באה מן הארץ ואם אינה באה מן הארץ אינה כבכורים: 

משנה יב

למה אמרו הבכורים כנכסי כהן? שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה, כספר תורה. ורבי יהודה אומר: אין נותנים אותם אלא לחבר בטובה, וחכמים אומרים: נותנין אותם לאנשי משמר והם מחלקין ביניהם כקדשי המקדש: 

אחרי כל התהליך שהביכורים עלו, ממקומם, ועד למקדש, ואחרי קריאת פרשת מקרא ביכורים, הביכורים בסופו של דבר מגיעים לכהן. איך בדיוק? יש בזה שלוש שיטות. הראשונה, הביכורים כנכסי כהן, הם ממונו וקניינו הפרטי והוא יכול לקנות בעזרתם, לשלם על חובות לקדש אשה וכל מה שהוא רוצה. השניה, ר' יהודה. לפי שיטתו הבעלים נותנים אותם לאיזה כהן שהם רוצים, אבל הם לא הופכים להיות ממונו. הוא יכול לחלק מהם למי שהוא רוצה, אבל לא למכור אותם. השלישית, שיטת חכמים: הביכורים מתחלקים שווה בשווה לאנשי המשמר כקדשי מקדש. 

המשנה מעוררת מספר קשיים. כל הפרק מדבר על התהליך של העלאת הפירות. ועכשיו, במשנה האחרונה, פתאום מדברים על השאלה למי הביכורים שייכים ומה הוא יכול לעשות איתם. איך זה נכנס בפרק המרומם הזה?

בנוסף, בשיטה הראשונה יש תוספת לא ברורה: "כספר תורה". מה עניינו של ספר תורה לכאן?

נתחיל בלהבין מה התפיסה שעומדת מאחורי כל שיטה.

דיברנו בכמה מהלימודים על כך שהתפקיד של הכהן הוא כשל "סבל". הביכורים צריכים להגיע עד למעלה, למזבח, אבל הם לא יכולים לעלות עליו ממש בגלל האיסור להעלות דבש (סוכר פירות) על המזבח. ולכן הכהנים אוכלים את הביכורים במקום המזבח. הכהנים הם שליחים של הקדוש ברוך הוא, ובשעה שהם אוכלים את בשר הקרבנות, הבעלים מתכפרים, וזה גם תפקידם כאן. אכילה משולחן גבוה. זה מתאים מאוד לשיטת חכמים, שמחלקים את הביכורים לאנשי משמר כקדשי מקדש. הביכורים הם לא ממונם של הכהנים, אלא הם רק אוכלים אותם, ומעמדם הממוני, וכן מעמד הקדושה שלהם, דומה לשל בשר הקרבנות. השיטה הזו נראית טריוויאלית, מתבקשת. גם לשיטת ר' יהודה הכהן הוא לא בעלים על הביכורים, אלא אוכל אותם משולחנו של הקדוש ברוך הוא, וההבדל בין שיטתו לשיטת חכמים הוא בצורת החלוקה. 

השיטה המפתיעה היא שיטת תנא קמא, לפיה הביכורים הם נכסי כהן וממונו. השיטה הזו מפתיעה בגלל שבביכורים נעשית פעולה שהופכת אותם לקרבן. "הגשה", ולכן מסתבר שגם לפי תנא קמא הכהנים זוכים בביכורים משולחן גבוה. בדרך כלל המשמעות של אכילה משולחן גבוה שאין כאן רכוש של הכהן, אלא רק רשות לאכול על שולחנו של הקב"ה. וכאן יש יצירה מורכבת ומיוחדת בעולם הקרבנות- מצד אחד פירות שקרבו למזבח בהגשה והפכו להיות קרבן, ומצד שני נכסי כהן. 

דיברנו הרבה על החשיבות של הדרך, מראשית ועד אחרית. וכן על החשיבות של הקשר בין כל מקום בארץ ישראל, בכורי אדמתך, לבין ירושלים ומקום המקדש. "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת", הדרך מכל ישוב בארץ ישראל אל המקום הזה, היא זו שיוצרת את הקשר בין ארץ ישראל למקום המקדש, וממלאת את כל ארץ ישראל תוכן. בשביל שזה יקרה, לא מספיק שהבעלים יגיעו לבית המקדש, ולא מספיק שהם יגיעו עד לראש המזבח, גם הכיוון ההפוך צריך לקרות. הביכורים חוזרים מהפסגה הגבוהה חזרה אל העם והופכים להיות נכסי כהן. 

הביכורים הם כספר תורה. חלק מהמפרשים מסבירים- הם נשארים בקדושתם בכל מקום שהם, אחרים מסבירים- מותר למכור אותם למרות קדושתם כשיש צורך מיוחד של לימוד תורה או לישא אשה. אני רוצה להציע בדרך דרש מה עומד מאחורי ההשוואה לספר תורה. בקדש הקדשים שכן ארון הברית עם הלוחות השבורים והשלמים ועם ספר התורה. אין מוציאים אותם מהמקדש, ובכל זאת הם לא אמורים להשאר בתחום המקדש. התורה צריכה לצאת ולהשפיע החוצה, וכמוה גם הביכורים צריכים לצאת מהמקדש לעיר ירושלים, להפוך להיות נכסיו של הכהן משולחן גבוה. אמנם מחוץ לירושלים אסור לביכורים לצאת, אבל מותר למכור אותם ולהוציא את הכסף החוצה מירושלים. רוחם צריכה לצאת החוצה ולחזור עם השיירה חזרה למקומה. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". 

נסיים את הסדרה הזו בתפילה שנזכה להגשים את התנועה הזו. שהר ה' יהיה נכון בראש ההרים ונהרו אליו כל הגויים, וכמו שמסיים שם הנביא: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". 

לימוד 11

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ט

ר"ש בן ננס אומר: מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים. רבי עקיבא אומר: אין מעטרין את הבכורים אלא משבעת המינים: 

משנה י

רבי שמעון אומר: שלש מדות בבכורים. הבכורים, ותוספת הבכורים, ועיטור הבכורים. תוספת הבכורים מין במינו, ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו. תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי, ועטור הבכורים חייב בדמאי: 

בתחילת החנטה אדם מסמן את הפירות הראשונים בחוט אדום, ואומר עליהם: הרי אלו ביכורים, אבל הביכורים הללו לא באים לבד. מביאים איתם שור וקרניו מצופות זהב, או גדי וקרניו מצופות כסף. מביאים איתם סלים מזהב וכסף, או מנצרים. אלו תוספות חיצוניות לביכורים. ישנן שתי תוספות קרובות יותר לביכורים עצמם: "תוספת הביכורים" ו"עיטור הביכורים". תוספת הביכורים אלו פירות שאדם קוטף יחד עם פירות הביכורים ומוסיף עליהם, מגדיל את הכמות. הם יכולים לבוא גם ממטע אחר וממין אחר, אבל זה חייב להיות משבעת המינים, משום שהתוספת הופכת להיות ממש חלק מהביכורים, באותה רמת קדושה. 

למה להביא תוספת? למה לא להסתפק בפירות הביכורים עצמם? וגם- מה פתאום שפירות שלא הוקדשו בזמן הנכון, יהפכו להיות ביכורים? איך זה קורה?

נראה שהעקרון שמוביל את כל התוספות והעיטורים של הביכורים, הוא מה שלמדנו במשנה ח, ההתמקדות של המשנה בעשירים, כרוצה לומר: ביכורים זו מתנת שפע, ולכן יש עניין להוסיף ולהביא בגדול, לא רק את הפירות המקוריים עצמם. אמנם בשביל שיתקדשו כמו הפירות הראשונים, צריך להיות הגרעין הראשוני, שהוא באמת ראשית ביכורי אדמתך, אבל אחרי שיש את ההתחלה, על גביה אפשר להוסיף את תוספת הביכורים. 

עיטור הביכורים זו מתנה קצת יותר "רחוקה" מהפירות עצמם. חכמים נחלקים אם צריך להביא דווקא ממיני הביכורים או לא. אבל גם לפי ר' עקיבא, שאפשר להביא עיטור ביכורים דווקא משבעת המינים, זה לא מדאורייתא, אלא זו גזרה דרבנן שבאה למנוע טעות. אדם עולה לירושלים עם התהלוכה, ולפני שמגיעים מסבירים לו שכדאי לקנות פירות טריים לעטר את הסל של הביכורים. בשוק בדרך לירושלים הוא לא מוצא פירות משבעת המינים, וחבר מסביר לו שאפשר להביא גם תפוחים. הוא מתפלא, אבל שותק. בשנה הבאה הוא חושב להביא ביכורים מתפוחים, ולא מבין שרק בתורת עיטור אפשר היה להשתמש בהם. 

בפירוש "משנה ראשונה" שואל: במקומות שיש חשש שאדם יעבור על איסור, חכמים גזרו גזרות. ר' שמעון בן ננס היה משוכנע שגם כאן יש צורך כזה, אבל ר' עקיבא לא מסכים. למה? למה לא לגזור?

מסביר ה"משנה ראשונה", בגלל שאנחנו עוסקים כאן בפעולה של הידור ועיטור מצווה, אנשים שעוסקים בהידור מצווה, אנחנו לא חוששים שיבואו לידי טעות. נראה שהעניין הזה של תוספת, הידור, עיטור שפע ועושר, הוא מאפיין מרכזי בהבאת הביכורים. 

לימוד 10

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ח

העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים ניתנין לכהנים: 

בסוף המשנה נאמר שהסלים ניתנים לכהנים יחד עם הביכורים. המשנה, לפני כן, מתייחסת לשני סוגי סלים- של עשירים ושל עניים, והגמרא מבארת שהסוף של המשנה נאמר דווקא ביחס לסלים של העניים. כלומר- העניים, שהיו מביאים סלי נצרים של ערבה קלופה, היו מביאים לכהנים גם את הביכורים וגם את הסלים. ואילו העשירים, שהיו מביאים סלים מכסף וזהב, היו נותנים לכהנים את הביכורים, הכהן היה מרוקן את הפירות לכלי אחר ששייך לו, ומחזיר את הסל היוקרתי לבעליו. 

מניין ההבדל בין סלי העניים לסלי העשירים?

מצאנו לכך שני הסברים: בתוספות יום טוב כתב שהמתנה של העניים היתה מועטת, ולכן הם הוסיפו גם את הסל. ר' חיים קנייבסקי ב"דרך אמונה" הסביר שאם הסל פשוט, אין לו חשיבות עצמית, והוא בטל לביכורים. אבל אם הסל יקר, ושווה אפילו יותר מהפירות שבתוכו, הוא לא בטל אליהם והבעלים יכולים לקחת אותו חזרה. 

לוגית ההסבר הזה מסתדר, אבל אז בא התוספות יום טוב וזועק את השאלה הבאה: מה קרה ששכחנו להזהר בכבודם של העניים? איך הגענו למצב שבו אנחנו מחלקים בצורה כל כך בולטת בין הדרך של העניים לקיים את המצווה לבין העשירים? חכמים ידעו לתקן תקנות כדי למנוע בושה. התוספות יום טוב מביא לכך שני תקדימים: המשנה במסכת נידה אומרת שצריך לטבול כלים שהיו מונחים על אשה נידה בשעת יציאת נשמה, ובית שמאי שם אומרים שכדי שנשים לא יתביישו תיקנו שיהיו טובלים את הכלים שעל כל הנשים. ודוגמא נוספת דומה עוד יותר למשנתנו, מהמשנה במסכת מועד קטן. המשנה אומרת שאת סעודת ההבראה לאבלים לא היו מגישים בסלים יוקרתיים, אלא אך ורק בסלי נצרים פשוטים ביותר. למה? מסביר ברטנורא: כדי שעניים שמביאים סעודת הבראה לא יתביישו, תיקנו שכולם יביאו בסלים פשוטים. אז כבר תיקנו תקנה שקשורה לסוג הסלים, לא יכלו ליישם את אותו עקרון גם כאן? 

התוספות יום טוב הלך למשניות רחוקות במסכת נדה ובמסכת מועד קטן, ולא שם לב שאך במשנה הקודמת למדנו על תקנה שעשו כדי לא לבייש אנשים- "התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע". ומשנה אחר כך מגיעים לסלים, ויש הבדל כל כך בולט בין עניים לעשירים. ולא זו בלבד, הגמרא אומרת באירוניה: "בתר עניא אזלא עניותא", העניות הולכת אחרי העניים. דווקא לעניים לוקחים את הסלים, ולעשירים משאירים אותם. איך זה יתכן?

שמעתי פעם מר' אשר וייס עקרון אמיתי ויפה מאוד. הוא דיבר על העקרון של "כבוד הבריות". התורה נזהרה כל כך בכבוד הבריות, במקרים מסוימים איסורי דרבנן נדחים ובלבד שאדם לא יתבייש. אבל יש מצוות או עניינים בתורה, שברור שהסיפור הוא התבזות, במקומות כאלה, אי אפשר להפעיל את הכלל "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה". בעונש של עובד עבודה זרה נאמר שצריך להוציא אותו אל שעריך, ויד כל העם צריכה להיות בו. איך מבזים אותו ככה? הרי גדול כבוד הבריות! עקרונית זה נכון, אבל כאן ודאי שהקב"ה התכוון שהוא יתבזה ולכן ברור שזה מה שעושים. צריך להבין למה, אבל ברור שזו כוונת התורה. 

נראה שכך גם כאן. אנחנו בדרך כלל לא רוצים שעניים יתביישו, ופעמים רבות משתדלים לא להבליט את העושר בקיום המצוות ובעמידה לפני ה', אבל כאשר מדובר בביכורים, כל העניין הוא לבוא מתוך עושר ושפע, ולכן מי שיש לו- אדרבה, תביא כסף וזהב, תדגיש את העושר שה' נתן לך. ומי שאין לו- צריך להתאמץ להוסיף את הסל למתנה, כדי שיהיה בו איזשהו שפע למרות העוני. כי זה בדיוק העניין כאן "ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'", יש לי שפע ועושר ואני זוכה להודות עליו. ולכן למרות שיכולת הקריאה בתורה לא צריכה להיות מודגשת, ואפשר לתקן בזה תקנה שלא תבייש את מי שאינו יודע, אין זה נכון לגבי העושר והיופי של מתנת הביכורים. 

פרשת מקרא ביכורים מספרת על יציאת מצרים, וחכמים השתמשו בה כבסיס להגדה של פסח. חכמים גם למדו מהנפת הסל, ובמקומה תיקנו את מצוות ארבע כוסות ואת כוס היין שעליה קוראים את ההגדה. זה מסביר את ההדגשה ששמו חכמים על העניים בליל הסדר ("ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב"), שצריכים להתאמץ יותר מאשר במצוות אחרות להשיג יין ("ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי"). עניינו של ליל הסדר הוא הודאה על יציאת מצרים ועל השפע הגדול שבזזכותה, ולכן, בדומה לביכורים, גם עניים צריכים להתנהג בדרך של חירות ושפע.

לימוד 9

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ז

בראשונה כל מי שיודע לקרות- קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות- מקרין אותו. 

נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע: 

המשנה עוסקת במצב שבו אדם שמביא ביכורים לא יודע לקרוא את פרשת מקרא ביכורים. יש לזה פתרון: מישהו אחר יקריא אותו. בהמשך זה הפך לפתרון קבע, מקרין את כולם- מי שיודע ומי שאינו, כדי שאלו שאינם יודעים לא יתביישו. 

השאלה היא איך בדיוק היו מקריאים. יש שתי אפשרויות להבין את זה, והמפרשים נחלקו בכך. אפשרות 1- למקריא אין תפקיד הלכתי. הוא מקריא כמה מילים, והבעלים חוזרים אחריו. בסופו של דבר זה פתרון "טכני", דרך לעזור לבעלים לקרוא את הפרשה. אפשרות 2- המקריא מקריא, והבעלים מקשיב ושותק, לא אומר מילה. המקריא הוא זה שקרא בשבילו את הפרשה. 

אנחנו מכירים את המנגנון של "שומע כעונה" שבו מישהו אחר אומר בשבילנו מילים שצריך להגיד מקידוש והבדלה, מברכות השופר והמגילה, ומעוד כל מיני הזדמנויות, אבל זה לא כזה פשוט. ה"בית הלוי" טען שהמנגנון הזה, של שומע כעונה, עובד רק במקומות שהעיקר הוא הרעיון, ואין מצווה דווקא בדיבור. אבל במקרים שבהם האדם צריך להגיד בעצמו, למשל בברכת כהנים שצריך להגיד בקול רם, אין כזה דבר שומע כעונה. או שהכהן אומר בעצמו, או שאין משמעות לדברים שלו. הגר"א (שקדם את הבית הלוי) טען שהמשנה מתכוונת שהבעלים יחזור אחרי המקריא, והסבירו מפרשים שפרשת מקרא ביכורים היא כמו ברכת כהנים, העיקר בה זה הדיבור, לא הרעיון, ולכן שומע כעונה לא עובד כאן. 

הנצי"ב מוולוז'ין לא הסכים עם הגר"א, וטען שהמשנה מתכוונת שהבעלים ישמע וישתוק, ויש כאן שומע כעונה. 

בעיה נוספת שקיימת במנגנון של שומע כעונה היא שצריך משהו שיחבר את המקריא לשומע. מעיקר הדין לא מוציאים ידי חובה בברכות הנהנין (בורא פרי העץ, שהכל וכדו'), בגלל שכל אחד אוכל לבד. בברכות המצוות אנחנו אומרים שומע כעונה בגלל שכל ישראל ערבין זה בזה, קיבלו יחד את המצוות בהר סיני. "קדשנו במצוותיו"- יחד, את בעל התוקע בתקיעת השופר, ואת כל השומעים. 

ר' יהונתן אייבשיץ, בפירוש שלו על התורה בפרשת כי תבוא (גם לדבריו, ולדברי מפרשים אחרים בלימוד הזה הגעתי דרך הספר "פרי עץ חיים" על ענייני ביכורים) טען שיש בעיה במנגנון של שומע כעונה גם מצד הערבות. פרשת מקרא ביכורים עוסקת ביחיד, ויש בה את המילים: "ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה אשר נתתי לי ה'", ואיך אפשר שיהיה בזה שומע כעונה?

נראה לי שלמרות המילים הללו, הערבות קיימת כאן באופן משמעותי מאוד. פרשת מקרא ביכורים לא עוסקת ביחיד, היא עוסקת בסיפור של עם ישראל, ביציאת מצרים ובכניסה לארץ ישראל, המתחברת להבאת הביכורים של היחיד. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזו, יחד אנחנו ממלאים את הישיבה בארץ ישראל משמעות מתוך בית המקדש. היחד הזה בולט בפרק שלנו גם בהתחברות יחד לתהלוכה ברוב עם. 

לימוד 8

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ו

עודהו הסל על כתפו קורא מ"הגדתי היום לה' אלהיך" (דברים כו) עד שגומר כל הפרשה.

ר' יהודה אומר: עד ארמי אובד אבי.

הגיע לארמי אובד אבי, מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו, וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו.

וקורא מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר כל הפרשה

ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא:

לפרשת מקרא ביכורים יש שני חלקים. הפסוק מתחיל במילים שלא נאמרות בסדר הבאת הביכורים, מפני שהן מתארות מה צריך לקרות: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו:"

החלק הראשון של מה שצריך להגיד, זה תוכן הדברים שנאמר לכהן: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:". המילים האחרונות בחלק הזה יש קטע קישור, שמעביר את הדיבור מדיבור לכהן לדיבור לפני ה', ואז מגיע החלק השני שמתחיל בתיאור ירידת יעקב למצרים, מתאר את השעבוד הקשה והיציאה ממנו, עד הכניסה לארץ ישראל:

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'".

מפשט המשנה נראה שיש מחלוקת בין חכמים לר' יהודה על ההפרדה בין שני חלקי פרשת מקרא ביכורים. לפי חכמים קוראים את הכל ברצף, ולפי ר' יהודה עוצרים באמצע, עושים "תנופה", כלומר הבעלים והכהן אוחזים בסל הביכורים יחד ומנענעים אותו, ורק אז הבעלים קוראים את החלק השני. המפרשים מסבירים, בצורות שונות, שגם לפי תנא קמא אלו שני חלקים שונים שמפרידים ביניהם. בפירוש "תוספות יום טוב" הסביר שר' יהודה מפרש את דברי חכמים ולא חולק עליהם. בפירוש "משנה ראשונה" הסביר שגם לפי תנא קמא היו עושים תנופה משותפת ברגע שמגיעים לתחילת החלק השני, ההבדל ביניהם הוא בשאלה האם היו עוצרים את הקריאה, עושים תנופה, ואז ממשיכים- לפי ר' יהודה. או- ממשיכים בקריאה, ותוך כדי כך עושים תנופה- לפי תנא קמא. לפי פירוש המשנה ראשונה דברי ר' יהודה הן רק המילים: "עד ארמי אובד אבי", וההמשך: "הגיע לארמי וכו' מוריד וכו', תיאור התנופה וקריאת החלק השני, זה נכון גם לתנא קמא. 

יוצא שמהמשנה עולה שיש שני חלקים לפרשת מקרא ביכורים. מה העניין לחלק את הפרשה באופן הזה?

בפשט הפסוקים אפשר לראות שהחלק הראשון פונה לכהן: "ובאת אל הכהן... ואמרת אליו: הגדתי היום לה' א-לקיך וכו'", ואילו החלק השני פונה לקב"ה: "וענית ואמרת לפני ה' א-לקיך..."; מה התפקיד של כל אחת מהאמירות? האברבנאל (לדבריו הגעתי דרך הספר "פרי עץ חיים"), בפירוש שלו לתורה, מסביר שהמטרה בפניה לכהן היא להסביר לו שהוא לא הסיפור. זה לא מתנה, חוק לכהנים בגלל קדושתם. יש כאן משהו יותר מזה, אני הולך לפנות לקב"ה, להודות לו על הניסים שעשה לעם ישראל, ועל הזכות שלי להנות מהפירות הללו, ולמלא אותם במשמעות. אתה, הכהן, עוזר לי בכך, משום שאי אפשר להעלות את הפירות הללו על המזבח. 

אמנם הפירות לא עולים על המזבח, אבל מניפים אותם, מכוונים אותם כלפי מעלה. הבעלים לא יכול לעשות את זה לבד, הכהן עוזר לו, הנוכחות של הכהן כאן היא לא מטרה בפני עצמה, לא באנו לפרנס אותו. התפקיד של הכהן הוא לעזור לבעלים לרומם את הפירות למקום גבוה של מתנה לה'. 

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

המשנה הקצרה הזו מתארת מצב, בו על סלי הביכורים היו מונחים גוזלים, ואת הגוזלים הללו היו נותנים לקרבן עולה. יחד איתם היו עוד גוזלות, אולי שאריות, אותם היו נותנים לכהנים. מפרשים אחרים מסבירים שמה שהמשנה אומרת "ומה שבידם ניתן לכהנים" אין הכוונה לגוזלות שבידם, אלא לסלים שבידם, אותם היו נותנים לכהנים. 

על פניו ההנחיות נראות פשוטות, אבל הן מעוררות לא מעט קשיים:

מה פתאום צריך לתת גוזלים לעולה? ר' שלמה סירלאו, פרשן הירושלמי בן דורו ומקומו של מרן ר' יוסף קארו, הסביר שההלכה הזו היא חלק מהאיסור לראות את פני ה' ריקם. יחד עם הביכורים מביאים עולה, ואת זה ממלאים הגוזלים שעל גבי סלי הביכורים. 

אם זה באמת העניין, ההתנסחות של המשנה לא מוצלחת. המשנה מדברת על "הגוזלות", הידועים, "שעל גבי הסלים". כביכול מסבירה מה עושים איתם. לפי הר"ש סירליאו היה צריך להיות כתוב- עם הביכורים מביאים גוזלות לעולה. 

הרמב"ם באמת פירש אחרת, והסביר שהיו מקשטים את סלי הביכורים בגוזלות, זה חלק מ"עיטור הביכורים". המשנה באה להגיד מה עושים איתם- מקריבים עולה. 

גם דברי הרמב"ם מעוררים קושי. אם אכן מדובר על עיטור ביכורים, למה מדברים עליו כאן, עוד לפני נתינת הביכורים? בהמשך הפרק המשניות מרחיבות בהלכות עיטור הביכורים, ושם היה צריך לדבר גם על הגוזלים.

יתירה מזו, כשכבר כן פותחים את העניין של עיטור ביכורים, ברור שזה ממש חלק מהביכורים, ולכן לדעת ר' עקיבא זה חייב להיות משבעת המינים. ר' שמעון בן ננס מרחיב גם לפירות אחרים, אבל גוזלות לא עלה על דעתו של אף אחד, ופה יש גוזלות שמקשטים את הביכורים, והרמב"ם קורא לזה "עיטור ביכורים". איך זה יתכן?

ואולי השאלה שמטרידה אותי יותר מכל בקריאת המשנה הזו, היא: מה החידוש של המשנה. מה ההלכה שהמשנה רוצה לומר? שצריך להביא עולה יחד עם הביכורים? שאת העיטור של הביכורים צריך להביא לעולה? שצריך לעטר את הביכורים? קשה להבין מה בדיוק רוצה המשנה להגיד.  

למרות הקושיות, אני רוצה ללכת בדרכו של הרמב"ם, שהעניין של הגוזלות הוא עיטור הביכורים, ולהציע אבחנה מסוימת, לחלק בין שני סוגי עיטור ביכורים. 

בספר שנכתב בדורנו על מסכת ביכורים, שנקרא "פרי עץ חיים", ונכתב על ידי ר' חיים קרויס, הציע שיש שני סוגי עיטורי ביכורים. יש עיטור של הפירות, ויש עיטור של מעשה הנתינה. אם תרצו בשפה ישיבתית- עיטור בחפצא של הביכורים, ועיטור בגברא שמביא את הביכורים. המשניות בהמשך שמדברות על עיטור ביכורים, מדברות על עיטור הפירות, ואילו כאן מדובר על עיטור מעשה הנתינה. הירושלמי אומר על משנתנו: "כדי לסמוך מתנה למתנה". כלומר- זו נתינה שמלווה את נתינת הביכורים. 

את מתנות הכהונה מחלקים לשני סוגים- קדשי מקדש וקדשי הגבול. קדשי הגבול אלו מתנות שיש בהם קדושה, אבל עיקרן נתינה ממונית לכהנים, לבשר ודם. קדשי מקדש אלו בדרך כלל קרבנות, מתנות שיעודן המזבח, ושחלק מהן מגיע גם לכהן. 

הביכורים זו יצירה מורכבת. מצד אחד- זה במקדש, מצד שני- זו מתנה שנותנים ישירות לכהן. 

למה לא נותנים את הביכורים למזבח? כי אי אפשר. "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". מתנות המזבח צריכות להיות פשוטות, לא מנופחות משאור ולא ממותקות מדבש. העלאת הביכורים מכוונת למקום אשר יבחר ה', למזבח, אבל אי אפשר להגיע עד למעלה, ולכן עוצרים ונותנים אותם לכהנים. דווקא משום כך, עוד לפני נתינת הביכורים עצמם לכהנים, המשנה מדברת על הנתינה שמלווה ומעטרת את נתינת הביכורים- הגוזלות לעולה. אולי יש כאן גם רמז, על הביכורים מונחים גוזלות, כרוצה לומר: הפירות הללו רוצים לגדל כנפיים ולעוף למעלה לעולה, אבל הם לא יכולים. 

עניינם של הביכורים הוא לא במתנה לכהן, אלא בעליה אל המקום אשר יבחר ה'. היעד הסופי שלהם הוא הכהן, אבל את הנתינה לכהן מעטרת נתינה אחרת שמרמזת על עצם העליה למקום, ואלו הגוזלות שהיו עולות. 

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ד

החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלוים בשיר: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" (תהלים ל): 

במשנה הקודמת הבאנו את דברי הירושלמי מהפסוק: "ולקח הכהן הטנא מידיך", ממנו לומדים על החובה לשאת את הביכורים על הכתף ולא באמצעות עוזרים.

אחד ממפרשי המשנה הראשונים, ר' יצחק בן מלכי-צדק (מכונה: ריבמ"ץ), מבאר אחרת את דברי הירושלמי ואת התפקיד של הפסוק. כך הוא כותב בדיבור המתחיל "הגיע לעזרה": פי' כן היא מתני' הגיע לעזרה ולקח הכהן הטנא מידך ודיברו הלוים בשיר. 

המילים שלו סתומות, קצרות מאוד. המפרשים מסבירים שהוא מתכוון שהירושלמי מגיה את המשנה ומתקן אותה. במשנה חסרה חוליה מאוד משמעותית של העברת הסל לכהן. כך היה צריך להיות כתוב לפי התיקון של הירושלמי:

הגיע לעזרה, ולקח הכהן הטנא מידך, ודיברו הלויים בשיר. 

לפי הפירוש הזה יוצא שהדבר הראשון שעושים כאשר מגיעים לעזרה הוא להעביר את הסל לכהן, ואחר כך הלויים שרים, שירת הלויים מלווה ומרוממת את מסירת הביכורים לכהן, את סיום התהליך. 

מהפירוש הזה, שהוא דרכו של הריבמ"ץ בהבנת דברי הירושלמי, יוצא שהמשנה שלנו לא מדויקת ודורשת הגהה. התיקון הזה מעורר סקרנות- מה הבעיה להשאיר את המשנה כמו שהיא? מה בדיוק צריך לתקן כאן? השאלות הללו חשובות, משום שהמשנה כתובה לא על פי ההגהה הזו, וכדאי להבין: איזה קושי מעוררת המשנה?

בלימוד הקודם עמדנו על הנקודה המשמעותית במשנה- מסירת הסל מהידיים של מי שהביא את הביכורים, לידיים של הכהן. זה רגע השיא, זו האחרית שאנחנו כל הזמן מדברים עליה, וזו הסיבה שחכמים דורשים מאגריפס המלך לקחת את הסל על כתפו, ולא באמצעות עוזרים. התהלוכה נכנסת לעזרה, ואז הלויים פוצחים בשיר. מתבונן הריבמ"ץ במשנה, ושואל: רגע, העיקר חסר! דרשתם מאגריפס לקחת את הסל בידיים, התחלתם לשיר, ודילגתם על השלב החשוב שבו אגריפס נותן את הסל לכהן! בעקבות ההגהה הדברים מתיישבים יותר. לצד הדרישה להחזיק את הסל בידיים, מופיע גם השלב החשוב של נתינת הביכורים לכהן- בידיים, ואת השלב הזה, שהוא רגע השיא בתהליך של הביכורים, מלווה שירת הלויים. 

כל זה טוב ויפה אם מקבלים את ההגהה. אבל חלק ממפרשי הירושלמי לא הבינו שיש כאן הגהה. גם לפי הריבמ"ץ, שהירושלמי מגיה את המשנה, הירושלמי מביא מיד גישה אחרת: "אית תניי תנא מיחלף", כלומר- זה נכון לפי שיטת תנאים אחת, אולם לפי שיטת תנאים אחרת, השיר לא מלווה את נתינת הסל לכהן, אלא את... את מה בעצם? מה ההצדקה לפצוח בשיר ברגע הזה? 

נראה שהעניין הוא עצם הכניסה לעזרה. 

המשניות לאורך הפרק מרוממות מאוד את התנועה של הביכורים, ושל מביאיהם, ממקומם למקום המקדש. בעצם קיומה הייחודי של התהלוכה, בשיר שהיה מלווה כל שלב של התקדמות, ובמשנתנו- בעצירה רגע לפני שמגיעים אל *המקום*, ובשיר שמלווה את השיא. שיא שפסוקי מקרא ביכורים מדברים עליו: "ויביאנו אל *המקום* הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת. ההגעה מהמקום של כל שבט ומשפחה ממקומם בארץ אל המקום הזה, היא זו שנותנת משמעות לארץ ישראל. בלשון חכמים שעמדנו עליה בפתיחה: "בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת". ולכן למרות שמתבקש כאן תיקון, לפיו הדבר הראשון שצריך לעשות בעזרה הוא להביא את הביכורים לייעדם- ליד הכהן, ישנה שיטת תנאים שלא מקבלת את התיקון הזה. שמבקשת רגע לעצור, ולרומם את רגע הכניסה "אל המקום הזה", זאת ללא קשר למסירה לידי הכהן. והרגע הזה דורש שאפילו אגריפס המלך ישא את הסל על כתפו, ואת הרגע הזה מלווה שירה מיוחדת: "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי". 

הלימוד לעילוי נשמת אלעד בן נפתלי ופנינה 🕯️

משנה ד

החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודברו הלוים בשיר: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" (תהלים ל): 

בכל הדרך העולה ירושלים בשמחה ושירים, פירות הביכורים ארוזים היטב ומונחים על בהמות המשא. רגע לפני שנכנסים לירושלים מוציאים את הביכורים מהשקים, מסדרים אותם יפה בסלים ומקשטים אותם. את הסלים המקושטים היו מביאי הביכורים מוסרים לעבדיהם, והם היו סוחבים אותם במעלה העיר, בדרך העולה להר הבית. רגע לפני הר הבית עוצרים שוב את התהלוכה, וכל אחד ממביאי הביכורים לוקח את הסל, מרים אותו על כתפו, ועולה להר הבית. 

המשנה מדגישה את החובה שמי שמביא את הביכורים יחזיק את הסל על כתפו בעצמו. אפילו המלך, שמסתובב תמיד עם עוזרים ועבדים, צריך לשאת את הסל על כתפו בעצמו ברגע שמגיעים להר הבית. 

מנין החשיבות הגדולה לשאת את הסל על הכתף? למה זו הלכה מחייבת?

בירושלמי העניין הזה מוסבר במילים קצרות: "רב הונא אמר כיני מתניתין, "ולקח הכהן הטנא מידיך". מסבירים המפרשים- מהפסוק רואים שצריך למסור לכהן את הסל בידיים, ולכן כל אחד צריך להחזיק את הסל בידיו ממש. ההסבר הזה לא מספק. אם כל העניין היה שצריך לתת את הביכורים לכהן בידיים ממש, ולא בתיווך של העוזרים, העוזרים של המלך היו יכולים לסחוב עבורו את הסל במעלה הר הבית, עד העזרה, ושם המלך יקח את הסל בידו ויתן אותו לכהן. לפי המשנה זה לא מספיק. רגע לפני שמגיעים להר הבית עוצרים, וכולם לוקחים את סלי הביכורים מהעוזרים ונושאים אותם על הכתף בעצמם. לפי המשנה לא רק הנתינה לכהן צריכה להיות בידיים של מביא הביכורים עצמו, גם הכניסה להר הבית צריכה להיות כך. ההסבר של הירושלמי לא מבאר את המשנה. נשארנו עם השאלה- מנין החשיבות הגדולה לשאת את הסל על הכתף- למה זו הלכה מחייבת?

מצאתי שלושה הסברים לעניין הזה. 

ר' משה פיינשטיין מסביר באגרות משה שהעניין הוא שאין שררה לפני הקדוש ברוך הוא. במקדש גם המלך הוא עבד ואין לו עוזרים ומשרתים. קשה לי על ההסבר הזה, שהרי בעזרה אסור לאף אדם לשבת, גם לכהנים ואפילו לכהן הגדול- אסור לשבת. היחידים שמותרים לשבת בעזרה הם מלכי בית דוד. ולומדים את זה מפסוק- וישב שלמה על כסא ה'. קושי נוסף שמעלה ההסבר של ר' משה פיינשטיין הוא, שאם ההנחה הזו נכונה, היינו צריכים למצוא אותה בעוד דינים- גם את בהמות הקרבן אדם צריך לקחת בעצמו ולא על ידי עוזרים, וגם את ארבעת המינים, וגם את המנחות וכדו' וכדו'. עובדה היא שזה רק בביכורים, ובתוך תיאור התהלוכה הייחודית הזו. 

ר' חיים קנייבסקי בדרך אמונה מבאר שזה משום חיבוב מצווה. הוא גם מוצא מקור מיציאת מצרים לכך שהדרך לשאת מצווה חביבה היא על הכתף. על המצות ביציאת מצרים נאמר- "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". רש"י שם אומר שזה היה משום חיבוב מצווה, וכן הדין כאן. אז למה רק מהר הבית? משום שלדבריו רק בהר הבית יש מצוות עליה לרגל, ולכן רק בהר הבית מתחילה מצוות הבאת הביכורים. 

ר' חיים למד מעליה לרגל, ולי נראה שיש כאן משהו ייחודי בביכורים. כך הסביר  אחד מגדולי הראשונים- הרמב"ן. הוא מדייק שבביכורים יש מצווה *לקחת* ו- *להביא*. אלו שני קצוות- לקחת מהעץ, ולהביא למקדש. הלקיחה וההבאה צריכות להיות באותו אדם. ולכן לא די בכך שהמסירה תהיה בידיים, אלא ההבאה כולה, הכנסת הביכורים להר הבית ולמקדש, צריכה להיות בידיים, ולא על ידי בהמת משא או עוזרים. 

דברי הרמב"ן שבים ומאירים נקודה שעולה לאורך משניות הפרק. בביכורים ישנה חובה ייחודית בתהליך שמתחיל מרגע ראשית הפרי, הרגע שהפירות עדיין חלק מהעץ, ועד רגע האחרית במסירה לכהן. מהלקיחה, כל אחד במקומו וביישוב שלו, ועד ההבאה, הכנסת הפירות להר הבית ומסירתם לכהן. ולכן דווקא בביכורים ישנה חשיבות גדולה והדגשה יתירה בדרך שבה הם עולים, דווקא כאן מצאנו את התהלוכה הייחודית ועוד דינים, שכן המצווה היא לא רק להביא לכהן או לבית המקדש, אלא מצווה שמגיעה מראשית ועד אחרית.