להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

יש כל מיני דרכים לחיות "רחב" - אפשר לנסוע ברחבי העולם, להכיר צורות חיים אחרות, לעבור ממטוסים לאוניות לרכבות, לצאת להרפתקאות (כל זה נראה רחוק מאד מאיתנו כרגע) . אבל המחשבות שלנו, יודעות לדלג על מעברי גבול, ואפשר לנדוד על גבן.  למעשה המוח שלנו מקדיש כ 47% מזמן הערות שלו לפעולה החשובה הזו שנקראת  "נדידת מחשבות". אני יודעת מה אתם חושבים… בימים משבריים הכניסה פנימה למחשבות היא לא תמיד המרחב המוגן שאנחנו מחפשים (בתוך הראש מחכות לנו הדאגות, תסריטי האימה, שאלת ה"מה יהיה" - אולי עדיף מהר מהר להידבק לנטפליקס?)ולכן, דווקא בימים של תחושת צמצום ומצב רוח נאחס, נדבר בפרק הזה על אפשרות מיוחדת שיש לכולנו - להרחיב את התודעה שלנו. נדבר על האופן שבו תוכלו לנדוד עם המחשבות שלכם - לטובה!  האורח שלי, פרופ' משה בר, הוא חוקר מוח בעל שם עולמי. הוא היה ראש המעבדה למדעי העצב הקוגנטיבים באוניברסיטת הארווארד, ואח"כ שימש כראש המרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן. פרופ' בר גילה במחקריו שדווקא חוסר ריכוז, התפזרות של הראש ומחשבות נודדות הם מפתח חשוב למצב רוח טוב ויצירתיות. עכשיו הוא עושה מזה סטארט־אפ שנלחם בדיכאון באמצעות אפליקציה מיוחדת. בשיחה מלבבת (ששיפרה מאד את מצב הרוח שלי)  היתה לי הזדמנות להציץ על החיים דרך העינית של חוקר מוח, ולחזור עם תובנות ואפילו כמה פרקטיקות מעודדות

בגוף אני מבינה - קרא דוד גרוסמן לאחד הספרים שלו, ובפרק הנוכחי אני מארחת מישהי שמבינה בגוף, ומבינה גם באפשרות להיעזר בו וביכולת התנועה הטבעית שלו - על מנת לצאת מתקיעות, להשתחרר מתחושת הצמצום, הכאב והפחד של הימים הנוכחיים. רננה רז היא כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת ובפרק הזה אנחנו מדברות על שפת הסתרים של הגוף, על איך להקשיב לה, על תרגילים פשוטים שתוכלו להכניס ליומיום שלכם כדי להשתמש בגוף כתחנת עגינה, על הריפוי שיש בריקוד ועל הרקדן הטבעי שיש בכל אחד מאיתנו. נספר לכם גם על המדע שמאחורי התנועה, ועל דרכים נפלאות לשחרר למחזור הדם שלכם חומרים כימיים המכונים "מוולקולות של תקווה" כאלה שיעזרו לכם להאמין שיהיה טוב 

להתראות, תהיו בבית" - ככה רותי היתה מפטירה ליד הדלת בכל פעם שהיתה יוצאת מהבית בילדותה, משמיעה מין פזמון חוזר של ילדה, קצת חרדתית, שרגע לפני שהיא יוצאת לעוד הרפתקאה עצמאית מחוץ לבית -משאירה אחריה את המשאלה -"תהיו כאן כשאחזור -  אבא, אמא, ביטחון,  חיק.  רותי לא ידעה כילדה, שכשתהיה בת 20, הא תתיתם מאמא שלה. שנים רבות אח"כ, היא תמצא בבית אביה, ארגז עם חליפת מכתבים שהתקיימה בין הוריה בצעירותם, בשנים שבהן היא עצמה עוד לא נולדה. והיא תצא למסע של גילוי, שיחצה עשרות שנים ואוקיאנוס של געגוע.  מסע היכרות מחודשת עם אמא ואבא שלה, עם מי שהיו, עוד לפני שהיא עצמה נולדה. וזה יתגלגל לספר היפה שכתבה : "ימים ראשונים".  את השיחה שלי עם ד"ר רות קלדרון הקלטנו ב5 לאוקטובר.  לא ידענו אז שתיכף העולם יתהפך עלינו, הבית שלנו לא יישאר כמו שהיה, וגם יושביו. ושיחה על געגוע תקבל משמעות אחרת ומצמררת.זו שיחה על האפשרות להכיר את ההורים שלנו, בדרך חדשה. שיחה על האפשרות ליצור "זכרונות חדשים" עם מי שהיו ואינם.  ד"ר רות קלדרון היא סופרת, חוקרת תלמוד, אשת חינוך ומייסדת בית המדרש "עלמא", בית לתרבות יהודית

אני חושבת שצמד המילים שאני שומעת הכי הרבה מאז אירועי ה7 באוקטובר - הוא

לצד הצער והחרדה המציפים את הלבבות בחודש האחרון, מבצבץ עכשיו ביתר שאת גם רגש האשמה ושולח את השורשים שלו למעמקי הנשמה שלנו. רגש האשמה הוא רגש אנושי ומייסר הקשור למצפון ואחריות (בעלי חיים אגב,  פטורים ממנו)  אבל גובה מאתנו מחירים כבדים ולעיתים הוא מופיע במקומות הלא נכונים. נורית פייט צגלה אירחה אותי בפודקאסט שלה "שינוי מבפנים" כדי להסביר למה רבים מאתנו מרגישים אשמה בימים האלה ועל מה?באיזה אופן רגש האשמה הוא סוג של מורה דרך פנימי, כזה שמהבהב לנו כשסטינו מדרך הישר, ולמה כדאי לפעמים להקשיב לו, אבל נדבר גם על ההפך - על האופנים שבהם רגשות אשמה עשוים להיות הרסניים ומזיקים עבורנו, נסביר את המושג הפסיכולוגי של "אשמת ניצולים", נתאר את האופנים שבהם נוכל לעזור ולעטוף את האבלים והניצולים שאתנו. ונסביר גם את כוחה של הפסיכולוגיה החיובית דווקא בימים שבהם יש כל כך הרבה שלילי

בהורות יש כלל חשוב - אנחנו לא משקרים לילדים שלנו, אנחנו אומרים להם את האמת, אבל לא את כל האמת. בימי מלחמה קשים כמו אלה שלתוכם נקלענו, זה הופך להיות מאתגר במיוחד. אז מה מספרים? ממה נמנעים? איך עוזרים להם לבנות את החוסן הנפשי שלהם בימים קשים? האורחת שלי, טלי ורסנו אייסמן, היא מומחית לחוסן, סגן אלוף במיל', מסבירת פיקוד העורף להורים וילדים. ביחד אנחנו משרטטות בפרק הזה כמה "הנחיות החזקה" - תובנות וכלים שיעזרו לכם להיות חיק תומך, יציב ומרגיע בתוך הסערה. ניסינו להשמיע גם את קולם של הילדים, להציג את הדברים מזווית מבטם, להביא את השאלות שהם שואלים אותנו, ואת התשובות שאנחנו יכולים לספק

כשאני שואלת את פרופסור מולי להד, מומחה בינלאומי להתמודדות במצבי משבר ולחץ קיצוניים - מה הוא אומר לעצמו עכשיו כדי להרגיע את האימה, מה "המעקה הנפשי" שלו, הוא עונה לי שלמול עיניו הוא מציב את המשפט שלימד הבודהה : "ככה זה עכשיו".  והדגש הוא על המילה עכשיו.  החיים של כולנו בישראל התהפכו ברגע אחד והתגלגלו לאסון רב מערכתי, שאנחנו צריכים להכיר בו, לעמוד בו, ולצלוח אותו עד שנצא ממנו. ברגעי חירום קשים - אנחנו ממקדים את המבט ברגע הנוכחי ובמשימה המרכזית שלנו - לצאת מהמשבר. איך מחזקים את עצמנו ומגייסים כוחות שיעזרו לנו? איך לגדר את החרדה ולא לגדל אותה? איזה פעולות כדאי לעשות וממה מומלץ להימנע? איך להבחין בין המחשבות שלנו לבין המציאות? איך לבנות את שגרת היומיום שלנו כדי לשמור על ויסות נפשי ופיזי? איך לעזור לאנשים שסביבנו? פרק לשעת חירום ובו תיק עזרה ראשונה להתמודדות עם ה"עכשיו" של כולנו - האורח שלי, מולי להד, הוא אדם שיש לו ניסיון של 40 שנה בטיפול בפסיכוטראומה, בישראל וברחבי העולם. מייסד מרכז משאבים בקרית שמונה, מפתח מספר שיטות התערבות וטיפול, ומי שעוזר לאנשים למצוא גישה למשאבים שיעמדו לעזרתם בעת צרה 

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, הם ימים שבהם היהדות מדריכה אותנו לעסוק בסליחה, מתוך הבנה עמוקה שסליחה היא ה"חומר הממיס", היא חומר הניקוי של מערכות היחסים שלנו. בלי היכולת הזו לסלוח ולהיסלח, לא נוכל לחיות בתוך קשרים בריאים ומזינים. וזה נכון גם לקשר של האדם עם עצמו. אזורי הסכסוכים הפנימיים שלנו מרובים - הם גדושים בייסורי מצפון, בתחושות אשמה, בחרטות על החלטות שגויות שלקחנו, ועל החלטות שלא היה לנו אומץ לקבל, בדברים הקטנים והגדולים שעליהם אנחנו לא סולחים לעצמנו. כפסיכולוגית, (וגם כבן אדם) אני יודעת שאי -סליחה עצמית, היא אחד ממקורות הסבל הנפשי הגדול,  כדי לגלגל מחשבות על הנושא המרתק הזה, וליצור גשר נוסף בין הפסיכולוגיה לבין היהדות - הזמנתי את ליאור טל, ממובילי תחום היהדות החילונית בישראל, ומי שעוסק כל חייו בחיבורים שבין עולמות הרוח לאתגרי החיים בישראל. יחד אנחנו משרטטים קווים לדמותה של המלחמה הפנימית בין האדם לבין עצמו, ומצביעים על האמונה היהודית בתהליכי תיקון ושינוי. אנחנו שואלים מה זה אומר לסלוח לעצמנו ומה עוזר לנו לעשות את זה? ותוהים גם - האם תמיד צריך לסלוח? מה הקשר בין אי-סליחה לבין המצפון, והאם יש מצבים שבהם סליחה עצמית משמשת כמנגנון של הכחשה והתנערות מאחריות 

שנה חדשה בפתח והיום אני רוצה לדבר איתכם על אחד ההרגלים הכי בריאים שיש לי, הרגל ששינה את חיי באופן אישי, מאוד לטובה, אני לא "סנדלר שהולך יחף" ואני משתדלת ללמד רק את הדברים שאני אכן מיישמת בחיי. אני מקווה בפרק הזה לשכנע אתכם להכניס גם לחיים שלכם את ההרגל הזה -על מנת לטפח את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם. המחקרים הפסיכולוגים וגם מחקרי המוח מצביעים על אנסוף תועלות שההרגל הזה מכניס לחיינו, ואם לצטט את פרופסור אמונס, המסקנה שלו בעקבות שנים של מחקרים על הכרת תודה היא חד משמעית - "רגש התודה הוא אחד הדברים המוכחים הבודדים שיכולים לשנות את חייו של אדם, פשוטו כמשמעו".  ב 15 השנים האחרונות אני מלמדת אנשים לשזור את הרגל הכרת-התודה לחיהם ורואה איך הטרנספורמציה הזו מתרחשת. אני עושה את זה באמצעות שיטת ה" "תּוֹדוּ לִיסְט" שפיתחתי. שיטה של מחקר יומיומי ועקבי, באמצעות 101 שאלות שעוזרות לנו לזהות את הכוחות שלנו, המתנות הקטנות והגדולות שקיבלנו והשותפים המשמעותיים שלנו. להיזכר בתנאים ובנסיבות החיוביות של חיינו,להתמקד במה שעובד בחיינו ולשמוח יותר בחלקנו. לצורך השיחה על המדע שמאחורי הכרת התודה, ועל האופנים השונים שבהם תוכלו לתרגל את שריר הנפש החשוב הזה, הזמנתי את הפסיכולוגית ד"ר מעין בוימן משיטה, לשיחה אופטימית על האופן שבו תרגול הודיות משנה את חיינו לטובה. 

פרטים נוספים על שיטת ה- "תּוֹדוּ לִיסְט"- בלינק - http://tinyurl.com/vt94skh4

היום נדבר על שומר הגבול שלנו - על העור. על התפקיד החשוב שלו כמגן, כגדר בין הפנים שלנו לחוץ של העולם. ועל האופן שבו הנפש שלנו מספרת את הסיפור שלה על גבי העור. יש הרבה ביטויים בשפה העברית שמשתמשים גם בעור כמטאפורה. אנחנו אומרים על בנאדם שיש לו "עור של פיל" ומתכוונים לאישיות הקשוחה שלו, ועל מישהו אחר שיש לו "עור דק" או שהוא "מסתובב בעולם בלי עור" ומתכוונים לזה שהוא רגיש מדי, שהכל נכנס פנימה. האורחת שלי בפרק היא אשה שיודעת לקרוא את העור. ד"ר אנטה לזרוב היא דרמטולוגית בכירה ומומחית לדרמטופתולוגיה. במשך שנים רבות היא מתבוננת על העור, על האופן שבו הוא מתנהג, על המחלות והפתלוגיות שלו, וגם על דרכי הריפוי שלו. היא מהרופאים המיוחדים האלה שרואים את הנפש דרך הגוף, היא חוקרת את האופן שבו אירועי חיים קשים משפיעים על העור שלנו וקשורים להופעה של מחלות. היא עוזרת לפציינטים שלה לא רק להתגבר על המחלה והסימפטומים אלא להבין את המקור הנפשי של המחלה ולעשות שם שינוי של ממש, "הגוף הוא מכונת ריפוי מופלאה" היא אומרת, ומחנכת את הפציינטים שלה לרפואה מונעת תודעתית. "בריאות טובה" היא מוסיפה- "היא כשאנחנו נאמנים לטבע שלנו". בשביל להיות נאמנים לטבענו החד פעמי, אנחנו צריכים להכיר את הטבע שלנו, את ה"מי אני"? לדעת באיזה אמונות אני מחזיקה, מה עברתי בנסיון חיי, ומה עיצב את האמונות שלי? שיחה מלאת תקווה על הקשבה וריפוי