מעלה בטוב

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פרק 59 גזליטינג ודאבל ביינד - מאבקי כוח ביחסים עם אפרת שמר

כולנו נופלים לשם, משני הצדדים: מתמלכדים וממלכדים, מתבלבלים ומבלבלים. למה?

אנחנו מתוכנתים ליחסים חברתיים, זה בהגדרות היצרן שלנו.

מד המיצוב החברתי שלנו הופך למד הערך הפנימי שלנו. כמה אני שווה נגזר ממה חושבים עלי, כמה אוהבים אותי.

זה השרדותי. זה אבולוציוני. זה גופני.

מגע, ליטוף, מבט עין, חיבוק מפרישים בגוף שלנו - אוקסיטוצין (הורמון האהבה).

מנבא האושר הראשון במעלה הוא יחסים איכותיים: חוויה שיש לנו "מישו" בעולם, "מישי" שאפשר לשתף בכשלונות ולא פחות חשוב - להתגאות.

יחסים טובים הם גם מנבא בריאות ואריכות חיים.

אז למה מערכות יחסים לא פעם מכאיבות לנו? למה אנחנו חשופים למאבקי כוח ביחסינו?

כי אנחנו מניחים מחסור, משחק סכום אפס, ואנחנו מתוכנתים להתחרות.

על מה?

על כוח! על שליטה! על מיקום גבוה במארג של הקבוצה.

זה חקוק לנו באונות.

למדנו להחליש אחרים. כי החלישו אותנו. כי לפעמים עדיין מחלישים.

אז מה זה דאבל ביינד? ומה זה גזלייטינג?

מתחילים למפות מסרים ולזהות מצבים כוחניים. האמת היא שכבר לא חסר לנו דבר (!!).

ואפשר לקדם ערכם של שוויון, כנות (רדיקלית), אותנטיות ו..נדיבות.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

כשאדם נותן ללב שלו לפעום באמת, להפתח ולהפרט- הוא זוכה לעתים להתאהב, לאהוב. וכשההיא או כשההוא אוהבים חזרה - זה נס.

אהבה- חיים בשבילה, מתים למענה, הורגים בשמה, ומתאבדים כשהיא מכזיבה. אהבה - סם החיים, התבלין שמוסיף צבע וטעם להכל.

וכשזה נגמר לאחד מהצדדים, והשני או השנייה נותרים לבד באהבתם - הלב נשבר.

וכלום כבר לא אותו דבר.

זה קורה לכל מי שחי כנראה.

וזה כאב אכזר. לפעמים קשה מפציעת בשר.

"פרידה היא כל מה שצריך לדעת על גיהנום" כתבה המשוררת אמילי דיקנסון.

על הגהנום הזה דיברנו פרופ' יורם יובל ואני.

בשירות מה אנחנו מתאהבים רומנטית? ולמה אנחנו מחווטים לכאוב?

על האבל, על הדחייה, על הקריז והגמילה, על הגוף שנחלש ועל האגו שנתלש.

לב שנשבר, מספר שיש לב, ושהוא פועם בתוך אדם שהיה אמיץ דיו להסתכן לחיות.

פרופ' יורם יובל הוא פסיכיאטר, חוקר מוח ומרצה, ומבחינתי הוא הרוקסטאר של עולם הנפש.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פרק 57 אני ועצמי חלק ב' עם נעמה קמינר מבורך

השבוע הסתיים קורס נוסף של "מתחברים – ממצוינות לגאונות", שכל מטרתו הוא לשנות משהו ביחס שבין אדם עם עצמו, להתבונן פנימה, לעשות האקינג לקופסא השחורה שלנו, לגבולות ההכרה, להרחיב פריזמת הסתכלות, ולשנות גישה.

"כפסיכולוגית ויועצת ארגונית, אני מכירה את נושא ה journaling והכרת התודה" אמרה אחת המשתתפות, "אבל אף פעם לא עשיתי, זה כאילו לא אני. ופה, התחלתי לעשות, והתמדתי, יש לי מחברת ליד המיטה, ולא רק שזה מנכיח חוויות חיוביות בחיי, גיליתי שזה חיווט אותי מחדש לראות יותר חיובי".

"במהלך השבועות האחרונים אני ערה לשיח הפנימי שלי, ועוצרת לחקור באמצעות מודל אפר"ת". אמרה אחרת.

"תכלס, התגאיתי בפרפקציוניסטית שאני, זה גרם לי להרגיש שאני יותר מאחרים, יותר מתוקתקת, יותר איכותית. פעם ראשונה שהבנתי איך אני שמה לעצמי רגליים".

"בשבועות האחרונים הבנתי שמותר לחלום".

"בחיים לא ידעתי מה אני רוצה. רק ידעתי שאני לא רוצה את מה שיש שאני עושה. היום יש לי חזון ממשי. זה ממש נס גלוי. והחזון הזה יתגשם, אני יודע! זה לא יהיה פשוט, אבל זה חייב לקרות".

"משחק חמקר זו מטאפורה שעוזרת לי להבין מתי אני בדרך שלי, ומתי לא. מה עושה לי טוב ומה פחות".

אני מצטטת את האנשים האלה, כי הם התחברו פנימה לעצמם באמצעות עבודה עצמית ומעשית. באמצעות כלים פשוטים ומפתיעים, משהו ביחס שלהם לעצמם עבר תמורות.

ולמה זה חשוב?

כי אנשים שמחוברים לעצמם – לחלומות שלהם, לתשוקה שלהם – מספקים ערך לאחרים.

כי כשטוב לנו – אנחנו מיטיבים.

למדתי כל כך טוב איך החיים אמורים להראות, הפנמתי את כל מה שאמרו ש"צריך" והבטיחו שיספק אושר, סימנתי וי אחרי וי בצ'ק ליסט, ורק באמצע החיים התחלתי באמת ללמוד. איך לחיות.

כמה אני אותנטית.

כמה אני מודעת.

האם אני מפיקה תובנות מ"שיעורים" שמתרגשים עלי.

האם אני לוקחת אחריות.

במי אני בוחרת להקיף את עצמי.

כמה אני סומכת על עצמי, על תחושותיי, על גופי.

כזה.

אין כומתה בסוף המסע, גם לא מדליה, והוא גם לא באמת מסתיים, רק מתדייק ומדייק, רק מגלף אותנו מתוך עצמנו, ואין חסד גדול מזה.

חלק שני בשיח שוות שיתופי על המסע שלנו ביחסינו עם עצמנו, מוגש לכם באהבה

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פעם אני ועצמי חיינו בתוכי.

אני רדתה בעצמי, הגדרתי לי מה לאכול וכמה, איך להראות, ביקרתי אותי על חולשות, דרבנתי אותי לעשות עוד ועוד ועוד. ועצמי - כנועה וחפויית ראש, ניסיתי. ממש. להתיישר לימין. לרוץ. להספיק. לעשות. להראות. להשיג.

מדי פעם השפריץ לעצמי. בעלבון או בעצבים. וכל הזמן הייתי (היינו) בלחץ.

מדי פעם עצמי התעלפתי. כבר לא יכולתי להתמודד עם כל הלחץ זה, אז shut down מערכתי. פעם ב.. עצמי לא התעוררתי אחרי שצברתי מחסור חמור בשעות שינה. ובכל לילה, לעצמי היה ממש קשה להרדם מרוב שאני חשבתי.

בקיצור שמייח.

אבל ככה זה אצל כולם, לא?

קשקשת בלתי נגמרת, סימפוניה דיסהרמונית של קולות סותרים, מלקים, ביקורתיים. לא?

איזה מוזר היה לגלות באמצע החיים את לחצן ה mute לכל הקקפוניה הזו. כשנתתי לגוף מקום, ונשמתי לראשונה (ביער אודם) – יכולתי לראות אותי לראשונה. אותי התדמית, ואותי הגרעינית. אותי השכלית ואותי הלבבית. אותי הגופנית. אותי הרודנית אותי הנרצעת, המושתקת. אותי שלפעמים מתמרדת.

אני זוכרת, שהבנתי משהו מיקרו שסיפר על המאקרו.

אי אפשר לחיות בצד הליברלי של העולם, ללבוש חולצה שתפרה ילדה סינית בת 12 במפעל, ולהתפלא שבניינים מתפוצצים בבנגלדש או בבאלי.

מה הקשר?

לי הוא נהיה נורא ברור.

שנים אחר כך, אחרי חקירה עצמית שתי וערב, נסעתי לסדנת נשימות מיוחדת באי סמוטרקי ביוון. במסגרת הסדנה, תרגלתי ויפסאנה. תענית דיבור, אכילה. אני ועצמי, בלי שום מתווך, לא טלפון נייד ולא ספר.

התעוררתי בבוקר, הלכתי ברגל לטבול במעיין חם על מצוק מול הים, משם המשכתי להכין מדורה של עצמי על שפת הים. שיחקתי חמש אבנים, שכבתי לאחור והתבוננתי בעננים. נרדמתי קצת. כשהתעוררתי, עשיתי את הדרך חזרה למלון הקטן שבמעבה היער. הצל שלי ליווה אותי. ושרתי לעצמי בקול רם.

מי זאת? עברה לי מחשבה. מי זאת שנמצאת בחברת עצמה בסבבה? בשקט? בנוכחות עכשווית? מתי זה קרה?

תמורות.

הן קורות בתהליכים ארוכים, אורגניים, בלתי מהונדסים. ויום אחד, את מביטה לאחור ומבינה שאת לא אותה את. כלומר, את אותה אחת, אבל פחות. פחות רצינות, פחות משוריינת, פחות מתפתלת, פחות קורבנית, פחות דופקת חשבון. ואת יותר. יותר קלילה, יותר אותנטית, יותר רגועה. יותר טובה לעצמך. יותר נדיבה לאחרים.

איך זה קרה?

בשיחה פרטית גילינו נעמה קמינר מבורך ואני, שעשינו דרכים מקבילות שהביאו לתמורות חיוביות ביחסים שלנו עם עצמנו. כל אחת עם אסטרטגיית החיים שלה, כל אחת עם המחירים שנגבו ממנה. כל אחת סביב אותו גיל "בינה".

חשבנו לנסות לדבר תמורות ותובנות בשיח שוות, שאולי אולי ישפוך אור על היחסים שבין אני ועצמי.

נעמה קמינר מבורך היא יועצת למערכות יחסים וזוגיות באמצעות הפסיכולוגיה החיובית.

זה פרק אחר. יומרני אולי. מורכב. חושפני קצת.

שעה לא הספיקה. פרק ב' כבר על שולחנה של נעמי העורכת.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

אחד הנושאים הכי מרגשים בעבורי הוא למידה חובבנית של פיזיקה.

ומי שהכי מרגשת אותי היא הילדה המופרעת של עולם המדע - הפיזיקה הקוונטית.

ואיך כל זה קשור לכל מה שאני עוסקת בו?

הספר של סירס זימנסקי ליווה את לימודיי לבגרות בפיזיקה. חשבתי שלמדתי פיזיקה. מה שלמדתי הייתה פיזיקה ישנה, ניוטונית, מקרה פרטי על פני כדוה"א, שמתארת חוקיות ביחסים בין גופים מאקרוסקופיים, הדברים הגדולים – מכונית, כסא, אדם.

הלימודים בתיכון השפיעו על תפישתי את עצמי.

האמנתי שגם אני, כמו כל גוף במרחב, נתונה לחוקים קבועים מראש, נטולת שליטה או בחירה.

כי אם הפיזיקה התחקתה אחרי טבע הדברים – מדוע שטבעי שלי יהיה שונה?

העולם הוא מכונה.

הכל חומר.

הכל ניתן לפירוק לחלקים.

החוקים קבועים מראש.

המציאות אובייקטיבית וחיצונית לי.

אני לא המאסטר. בחירה? אשלייה, חוויה פנימית מומצאת.

ואני לבד.

ואולי לא?

הדברים הקטנים המיקרוסקופיים נוהגים באופן שונה לחלוטין מכל מה שלמדתי. הם מספרים סיפור כמעט משוגע, מאד קשה להנגשה ולהבנה, וגם מעודד (אותי). אישור לחשוב שאולי אני לא לבד?

אולי הקוונטים מסבירים תופעות מיסטיות מכושפות במתודולוגיה רציונאלית? אולי הם מאפשרים לנו לנפץ גבולות ולהכיר מציאות חדשה.

הפיזיקה הקוונטית היא השראה לאתגור תפישת המציאות.

מה הקשר בינה ובין בודהיזם? או רעיון תודעת העל? אולי האשלייה היא בחווית הנפרדות? אולי כולנו באמת מחוברים?

אבל תורת הקוונטים גם נוכסה ע"י תורות ניו אייג'יות באופן חובבני ופופוליסטי. מה שעלול להיות רעיל, ודורש משנה זהירות.

אני הדיוטה בתחום, וההכרות שלי עם פיזיקה היא מהצד הפילוסופי החובבני שלה, אבל זה לא מונע ממני לבקש לגמוע מהנושא המרתק הזה. ולנסות לעשות סדר בשאלות הקיום המרתקת.

אז הזמנתי פיזיקאי. אמיתי. לעזור לי להנגיש, לשפוך אור, לעשות סדר.

עילם גרוס הוא פרופסור לפיזיקת חלקיקים במכון וייצמן.

הפרק הזה מניח את הקשר הכי מעניין שבין עולמות הרוח ועולם הפיזיקה. והוא גם מבקש לסייג, ולהזהיר מפני החפזות למסקנות חורצות וחובבניות.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פרק 54 נשים ומעברים עם ענת לב אדלר

בין גיל 20 ל- 30 אנחנו עסוקות בלנסות לסמן ויאים בצ'ק ליסט. לימודים, גיבוש קריירה, מציאת האחד.

בעשור הרביעי, אנחנו בתקופה של הריונות ולידות, וסטטיסטית לוחצות על הברקס בנתיב ההגשמה. שנים של ג'ינגול מתמיד ובניית תשתיות. ואנחנו - שמות את עצמנו בצד לטובת כל האחרים שלצדנו.

ובגיל 40 סוףסוף חוזרים אלינו החיים, הילדים גדלו, הזמן התפנה, ואנחנו מגלות שאולי השתננו. מה אנחנו רוצות, מי אנחנו, בשנים האלה, אנחנו נפרדות קצת מהחובה שהוסללנו אליה "להיות בסדר", ומפסיקות לשרת את האחרים בכל מחיר. אנחנו מתחילות לחיות באמת. לחיות בתשוקה.

ועוד לא הספקנו להתרגל לכל הטוב הזה, ומתחילות תופעות של גיל המעבר, שעלולות לפגום ברווחה. מזכירות שעוד מעט ייאזל.. הבנה לגבי הנזילות והארעיות והאובדן של כל מה שהגדיר אותנו – הנעורים, האמהות האינטנסיבית. "כי אי אפשר לנצח את הזמן ואת המוות. לכל היותר אפשר לדחוק את המחשבה על אודותיהם" כמו שאומרת אביגיל, גיבורת הספר "אישה בעונת מעבר" שכתבה ענת לב אדלר.

ולאביגיל דחוף להאחז בחיים. גם לנו.

נפגשנו שלושתנו: ענת, אביגיל ואנוכי לשיחת בנות על עניינים שפחות פוטוגני לדבר עליהם, אבל רוחשים בתוכנו ומבעיתים אותנו.

לא יודעת אם מצאנו תשובה ברורה ומעשית, אבל אני מאמינה בתוכי שכל עוד נשמת חיים באפי – תמיד אוכל להתפתח, לצמוח, להשתנות, להתרגש. עם מחזור או בלעדיו.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פרק 53 איך מייצרים חווית מפתח ומזכירים את הניצוץ בכל אחד? עם ד"ר ליאור צורף

מהו המשאב הכי מהותי שיש לו לאדם?

לתפישתי – תחושת הערך שלו. עד כמה אנחנו מרגישים שווים? ראויים מעצם היותנו? מסוגלים? עד כמה אנחנו חווים את עצמנו כנחוצים ומשמעותיים בעבור מישהו אחר? עד כמה אנחנו מרגישים נוח בעורנו? בסביבה בטוחה שמאפשרת לנו גם לטעות ולהכשל?

תחושת ערך לא גדלה באמצעות חלב או מזון, גם לא בזכות חוגים או ציונים גבוהים.

לגדל תחושת ערך זו אולי המטרה החינוכית הכי מהותית שיש. בעבור מחנכים, בעבור הורים.

ולא, אין מתכון פשוט.

אבל אנחנו יודעים מה סודק בתחושת הערך של אדם: ביקורת, ביוש, השפלה, זלזול. חוויות שגורמות לנו לחוות את עצמנו כנחותים, כפחותי ערך, כחסרי יכולת.

כשאומרים לנו שאנחנו עצלנים, שלא ייצא מאיתנו כלום. כשמסמנים לנו שאנחנו פחות.

או הפוך – כשאנחנו מחויבים לתוצאה ולהישגים, ואסור לנו להכשל, להתנסות, לתעות ולטעות.

שני מקצועות הם אולי החשובים בעולם, אמר לי ד"ר ליאור צורף: רפואה וחינוך.

אבל לפעמים, ילדים חווים פציעה חינוכית (במסגרת החינוכית או בבית), כזו שמלווה אותם הלאה לתוך חייהם הבוגרים, ומותירה אותם בעוני הכי קשה שיש.

לצד פציעות חינוכיות (שכולנו חווינו כנראה), אנחנו חווים חוויות מפתח, כפי שטבע פרופ' גד יאיר. חווית מפתח היא חווית מפנה, משנת חיים, מעצימה ומעודדת.

אתם בוודאי מכירים אותו בתור הישראלי שהעלה שור על בימת טד, היום ליאור צורף עומד בראש מיזם חברתי, ש עוסק ביצירת חוויות מפתח, בתזכורת משמעותית לתלמידים שחווים עצמם כנחשלים: שגם בהם יש בהם ניצוץ.

השיחה הזו נסבה לכאורה סביב בתי ספר, מורים ותלמידים, אבל למען האמת היא תקפה לגבי כולנו – כהורים וכאנשים בעולם. ולכולנו יש הזדמנות לרפא פציעות עבר ולזכות בחוויות מפתח ובשיקום תחושת הערך שלנו.

הרשמה לניוזלטר של יש מצב: http://liorzoref.activetrail.biz/yeshmatsav

אתר האינטרנט של יש מצב: http://yeshmatsav.org/

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פרק 52 איך מצמצמים פערי דורות בעבודה? עם מלי אלקובי

חמישה דורות של אנושות התקבצו פה ביחד על הכדור.

והם מובחנים ושונים כל כך.

הדור השקט שהשרדות וביטחון היא לחם חוקם של ילידיו. הם עברו את מלחמת העולם, ואת המשבר הכלכלי של 29. דור שלא החזיק בשאיפות גדולות אבל למד לשרוד בתנאים הקשים ביותר.

דור הבייבי בומרס, ילדי הפרחים המתריסים, שעם התבגרותם זכו לשפע ולצריכה ולגלולות למניעת הריון. דור שהמשיך לכבד את ההירככיות ואת סמלי הסטטוס, אבל מעדיף לחיות ולא רק לשרוד, ורואה בסמלי הסטטוס ובשפע עדות לחיות ולהגשמה.

האיקסים, דור הסנדוויץ, ציניקנים, שגדלו על טלוויזיה ו-MTV. הדור שהחל לאתגר את ההיררכיות אבל לא בא לשנות את העולם. בני הדור התחתנו מאוחר יותר, וביקשו להיטיב את היחסים בין הורים לילדים. דור שזקוק לאוטונומיה, ומאמץ טכנולוגיות מהר.

המילניאלז. בני דור ה Y ספגו המון השמצות. על הפינוק שלהם, על בעיית הגישה, על הילדותיות והיעדר החוסן. אבל הדור הזה בא לשבש, בא לתקן ולשנות. והוא עבר אבולוציה, ועזר גם לדורות שקדמו לו להשתנות. דור קהילתי מאד, שמביא את ה- well being לקדמת הבמה.

והזדים, הצעירים, בוגרי הדור שרק החלו להכנס לעולם העבודה, מלמדים אותנו שעבורם הלינאריות היא הנחת עבודה ששווה לבחון. הם לא רואים מגבלה בגילם, ומורגלים בסיפוק מיידי. דור דיגיטלי, טכנולוגי, שמחפש אחר האמת שמתה עם מהפיכת המידע והשטחת העולם. ילידי הדור הזה מחזיקים בתודעה גלובאלית ורצון ליצירת עולם טוב יותר, והם ממש לא סומכים על הממסד.

מלי אלקובי היא מומחית בחוית עובד בעולם העבודה המשתנה, היא עדה לפערים בין הדורות בהקשר של התנהלותם בעבודה, וגם בדרכים מעשיות לייצר שיתוף פעולה נכון, לענות על הצרכים המשתנים, ולהתרם.

ארבעה דורות עובדים היום בשוק העבודה. מובחנים בנסיבות חייהם, מובחנים בדרכי החינוך והיחסים עם הוריהם, מובחנים בתפישות העולם שלהם לגבי: נישואים, אהבה, כסף, הצלחה, אמת.

פערים ערכיים שמביאים להתנגשויות וחוסר הבנה.

אז ניסינו מלי ואני לעמוד על הבסיס התפישתי של כל דור, על המיינדסט, על המגדלור הערכי – כדי לאפשר לנו לזכות במארג אנושי שופע ומשלים.

ולהבין איך משלבים ידיים ועובדים ביחד?

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פרק 51 המדע מאחורי החלומות עם ד"ר קרן אור חן

החלום יכול להיות כל כך מוחשי עד שאנחנו לא באמת יודעים מתי אנחנו תופשים משהו שקיים באמת, ומתי אנחנו עדים למה שהוא חזיון תעתועים מומצא.

דקארט הסתייע בחלום כדי להבהיר את חוסר היכולת לסמוך על החושים. החלום נחשב במערב כמשני למציאות.

הפילוסופה ההודית לעומת זאת, מזהה את החלום כמצב נעלה יותר. בחלום- הסובייקט הופך לבורא, ליוצר. במצב השלישי, העליון על פי הבודהיסטים, הסובייקט אינו תופש את נפרדותו אלא עולה לרמת תודעה שמזהה את האחדות.

כולנו חולמים. אבל אנחנו מחזיקים בתפישות שונות לגב פשר החלומות שלנו.

האם הם בעלי איכות ניבויית כמו בסיפור יוסף. צינור לתודעה גבוהה לתקשר באמצעותה אזהרות או נבואות.

האם הם צוהר ללא מודע. מימוש פנטזיות אסורות ומודחקות או מפגש עם פחדים מוכנעים.

או שאולי הם דרך לעבד את ארועי היומיום המשמעותיים, לתייק אינפורמציות חשובות להמשך תפקודנו ושרידותנו.

אניגמטי.

ד"ר קרן אור חן הגיעה בשלישית להבהיר את האניגמה החלומית, ולספר למו מה אנחנו יודעים על החלומות.

לתוכנית "איך לפעול באיזור הגאונות שלך" https://danaregev.ussl.co.il/danaregev/#form

פרק 50 שאלות ותשובות עם דנה רגב - הבייבי שלי חוגג שנתיים (ויובל פרקים)

כל יש (תינוק, עסק, פודקאסט)

מתחיל במחשבה, וממשיך כישות עצמאית

עם סגנון ותמה ומסע חיים.

הפודקאסט הזה נבחר בזכות הפלטפורמה הנוחה (לי)

שיחה אחד על אחד

אינטימית

מאפשר העמקה ולא דורש תמצות

מאפשר לי התפתחות (ולא סגור מראש)

שלוש מטרות הצבתי כשיצאתי לדרך

לנעוץ למידה

להפגש עם אנשים שמסקרנים אותי ממש בתחומי התשוקה שלי

להפיץ ערך. לבשר בשורה. לייצר תוכן משמעותי

הקול שלי.

רציתי להשמיע את הקול שלי בעולם (באופן מטאפורי)

ועם הקול עצמו (ליטרלי) הצרוד, המחוספס - אכלתי לא מעט סרטים,

ואז הגיעו אינפוטים מפתיעים, מחמאות על קול מרגיע ונעים. רדיופוני. על מי הם מדברים?

חברים

לא חשבתי שמרואיינים יהפכו לחברים. ולשמחתי עם כמה מהם שיחה מול מיקרופון זלגה לתוך חיי. ויש כמה קשרים משמעותיים שנבעו מתוך הפודקאסט הזה, ואני מאושרת במעגל שבחרתי להקיף את עצמי בו.

הגשמה

אני בתחילת הדרך. החזון רק התחיל להתגשם. והגשמה, אתם יודעים, פחות זוהרת כשנפגשת במציאות.

יש לך מחשבה על תינוק שהוא פרי אהבה, את מדמיינת אותו רך ומתוק. רואה אותך שוכבת איתו ביום גשום על ספה רכה עם מוסיקה ברקע. רומנטיקה של אמהות של משפחה.

כשהרעיון הופך להריון ואז ללידה ואז להורות מעשית, הוא מביא איתו בחילות והקאות. הוא מביא לילות בלי שינה. דאגה אינסופית. שיניים בוקעות. מחלות ילדות. אוכל על הרצפה. רעש. בלגן וים כביסה.

והוא מביא איתו, הרעיון שהפך פעוט שובב ובעל אופי משלו, גם אינסוף אהבה וגאווה וסקרנות. ואת גדלה איתו. ומשתנה. ומאפשרת לו מרחב לצאת מגבולותיך. להיות הוא.

אז כזה.

גם הבייבי הזה, הפודקאסט של מעלה בטוב הביא איתו רגעים מרגעים שונים: הפרק שהוקלט ונגנז (עם החסרת פעימה לפני הטלפון המבשר למרואיין). והאפיזודה ההזויה כשדיברנו, וגילינו שהמכשיר בגד וכלום לא הוקלט. ופרקים שהרגישו בערך. ופניות למרואיינים רצויים שלא נענו. וביקורת אחת מכאיבה עד היום. ואינספור הודעות פרטיות מרגשות ממש, עם סיפורים אישיים, עם תובנות חיים, עם הוקרה על מחשבה חדשה. כמה נחת.

בשנה האחרונה הגיעו אלי פניות להוציא פרק שאלות ותשובות. קראתי. הפנמתי. דחיתי.

לקראת פרק היובל, חשבתי שאולי הגיע הזמן לקפוץ מעל משוכה נוספת.

פניתי אליכם והוצפתי בשאלות. עמוקות. חכמות.

וקראתי לדגל לאחת שהיא אור. שהיא אשת מילים. שהיא לב רך ועגול. עם ראש חד ומדוייק.

הפודקאסט הזה משמעותי לי כל כך.

וכמו כל ילד גם הוא גדל בזכות כפר שלם.

גברים ונשים שפינו מזמנם, והביאו את תחומי הידע שלהם בנדיבות. אז תודה לכל מרואיין ומרואיינת שלקחו חלק במיזם הזה.

תודה ענקית לאחת שקטה, שאחראית לכל הסאונד הזה, נעמי שניידר היא העורכת האינטילגנטית והעניינית שלוקחת חומר גלם, מפרידה ממנו תפל, והופכת אותו לשעה מהודקת.

ותודה לחי מונדו שעיצב לנו את הויזואל שמלווה כל פרק.

ואתם- המאזינים שמקדישים את המשאב הכי יקר שלכם, את הזמן שלכם, ומקשיבים, ומשתפים, ומיישמים, ומפיצים. שבלעדיכם - אין לפודקאסט הזה קיום.

יומולדת לפודקאסט בפרק חגיגי שבו - אני.

ואוריין. והשאלות שלכם (בחלקן).

אני מתרגשת. ממש. מקווה שתהיו איתי בפרק הזה.

ומצפה סקרנית לשנה שתבוא.